איגי מהבלוק

איגי וקסמן נכנסה לבית הקפה ליד הבית שלה בסמוך לרח' אלנבי בת"א, כשמשקפי השמש השחורים והגדולים שמונחים על אפה הקטן, מקדימים אותה. היא שלחה אליי מבט מחויך, לא לפני שהתעכבה לפזר ברכות שלום לאנשים שהיא מכירה. אחרי שנגמר טקס הנימוסין, ביקשתי לפצוח בראיון, אך הבריות הרבות שפקדו את בית הקפה הקשו על האווירה האינטימית שביקשתי לייצר.

שאלתי אותה אם היא מכירה מקום שקט יותר, והיא, מנגד, שאלה אותי אם אני רעב. ציינתי שלא. היא מצדה הכריזה שהיא גוועת. שמנו פעמנו לעבר מסעדה קטנה וחמה ברח' טשרניחובסקי. בדרך איגי חשפה כי מלבד שמה המקורי הידוע ברבים (מיה) היא מתהדרת בשם נוסף שטרם נחשף – ג'ניפר. "נולדתי בקנדה" היא מספרת ומזמינה מהמלצרית החיננית ארוחת צהריים בריאה "וסבתא שלי הקנדית שירבטה את השם הזה מבלי שאמא שלי תשים לב".

אז מה זה איגי, בעצם?
"אין כזה דבר איגי וקסמן. זה פשוט שם חיבה שעבר את הגבול".

מיה, מכל מקום, הוציאה באחרונה את אלבומה הרביעי, "מסתובבים" (התו השמיני), כשמאחוריה האלבומים "אדום" שיצא בשנת 1995, "לא מחכה יותר לדוור" שיצא בשנת 1997 ו"בעדינות" שיצא בשנת 2000. את האלבום החדש ליוו שני סינגלים שיצאו לרדיו: "תמיד אוהב, תמיד נפגע" שכתבה ביחד עם שרון הולצמן, ו"משחקת עם בובות" שכתבה ביחד עם עופר קורן, שגם אמון על ההפקה המוסיקלית של האלבום.

השירים של איגי מתנהלים על קו מסוים, שנע בין השמח לעצוב. אותו קו מאפיין את ההתנהלות שלה, כפי שהצטיירה בזמן הראיון - אחוזת תזזית על גבול ההיפראקטיביות, איגי מפנה את ראשה לשמע כל רחש בסביבה כדי לברר מה מתרחש.

את בהחלט נראית בחורה מלאת חיים, אבל נראה שיש בך משהו מאוד עצוב
"אני בחורה עצובה" (אומרת וקסמן בחיוך) "החיים הובילו אותי לעצב. אגב, אני הרבה יותר שמחה באור יום. אבל תשמע, זה כמו פיצול האישיות הזה בין מיה ואיגי. איגי זה הדמות. אני בחורה מאוד שמחה וגם מאוד דיכאונית. רק ככה אני יכולה לכתוב שירים".

נדמה לי שזה האלבום הכי בוגר שלך.
"יש כאלה שאמרו את זה על האלבום הקודם. אני נמצאת כבר 13 שנה במוסיקה, וזה שהתבגרתי זאת פשוט עובדה. מה שכן, המקום שאני כותבת ממנו הוא פחות תמים. כשאתה כותב דיסק ראשון, אתה לא חושב שבאמת ייצא לך מזה דיסק. אתה כותב בתמימות מקסימה ואין לך שום שיקול. לאט לאט אתה מקבל תגובות ואתה נהיה מודע לעצמך. לעולם לא תהיה לי את התמימות שהייתה לי באלבום הראשון. אבל למרות זאת, האלבום החדש כן מתחבר לאלבום הקודם שלי, מבחינת הרעננות והחוצפה שיש בו, למרות שהוא גם מאוד אפל".

"קח לדוגמא את השיר 'בדרך למילווקי'. זה שיר שמח ומגניב, אבל הסיפור שלו מאוד עצוב. ככה זה ברוב השירים השמחים שלי. הם נכתבו בתור בלדות דיכאוניות, אבל העיבוד עשה להם קצב אחר".

מבקרים זה דבר נחמד, אז מה?

איגי מעירה מדי פעם שקשה לה להתנהל בין הארוחה המפתה והראיון. אני מגלה הבנה מלאה ומנסה לפתוח איתה שיחה עקרונית בדבר הקלות הבלתי נסבלת של קיום גרעיני לימון במאכלים. היא מגלה עניין לרגע אך מבטלת את הכל באמרה כי השיחה סוטה מהכיוון. "אתה כן יכול לרשום שאני אוכלת בטרוף, ואולי תפריך את השמועה שאני מאוד רזה".

קודם כל את באמת רזה. את מתאמנת?
"לא, רק רצה מהר בין פגישות עם עיתונאים".

אחד השינויים המרעננים שיש באלבום החדש של וקסמן, היא העובדה שהאלבום כולל לראשונה ארבעה לחנים פרי עטה.

מוסיקת רוק שמה דגש חזק על הגשה ועל אימרה מיוחדת, עם דגש חלש יותר על יכולות ווקאליות. התחלת להלחין כדי לחזק את האמירה שלך?
"תראה, אני מגישה טובה יותר, מאשר זמרת טובה. יש לי את הסטייל שלי ואני לא חושבת שיש מישהו שמנסה להיות כמוני. זה לטוב ולרע. יש זמרות גדולות שהקול שלהן בוגד בהן עם השנים, אבל אני שייכת לז'אנר אחר. אבל אני חושבת שסך הכל, יש לי קול יפה".

יש לך כמה שירים שמאוד מזוהים איתך, אם זה 'בדרך למילווקי', 'לא מחכה יותר לדוור', 'תישא אותי לאישה'. חלק מהמבקרים מחפשים את הדמיון בינם לדברים אחרים שעשית. זה מפריע לך?
"אני כבר הפסקתי להתייחס לדברים האלה. פחות אכפת לי כבר מה אנשים אומרים. יש למשל מבקר מוסיקלי, שאני מאוד מחזיקה ממנו, שכתב שזה התקליט הכי טוב שלי. אחרי זה אני קוראת ביקורת של מישהו אחר, ולא ננקוב בשמות, שכותב שאני 'חרא זמרת' ושאלה 'חרא שירים' ושואל 'מה זה? איפה השיר של מילווקי?'. מה אכפת לי מה שהוא אומר, הוא כולה איזה ילד מחוצ'קן שלא הוציא תקליט מימיו ושלא יוציא אלבום לעולם".

"אני חושבת שזה מאוד חשוב להתפתח, ואם בכל תקליט אני אעשה את מה שעשיתי בתקליט הקודם זה יהיה משעמם. ההתפתחות הזאת היא מאוד חשובה לאמן. מבקרים זה דבר נחמד והלוואי שהם תמיד יכתבו דברים טובים, אבל גם אם לא, אז בסדר. אבל עזוב, אני גם התחלתי להיעלב מטוקבקים, עד שהבנתי מי האנשים שמגיבים שם".

שוב צוחה ושוב בוחקת

וקסמן האדיבה הציעה לי כל הזמן נתח אחר מהעוף הצלוי שהיא פירקה בשיחה, או חתיכת תפוח אדמה. הגבתי בשלילה. יש באיגי קסם מסוים שלא נחשפים אליו, אלא אם יושבים איתה לשיחה צפופה. אתה אף פעם לא יודע אם היא התכוונה למה שאמרה, כשאחת לכמה זמן, בין השאלות, היא מבקשת רגע נוסף כדי למצוא תשובה אחרת.

נדמה שאת אוהבת את הקטע הזה של לנוע על הקו התפר בין שמחה לעצב. שם האלבום, 'מסתובבים', מתאר את זה הכי טוב, לא?
"מה שאתה רואה עכשיו - זאת אני. אבל אני גם יכולה להתהפך. אני לא רוצה, אבל זה גם יכול לקרות. מעבר לזה, 'מסתובבים' זאת האמרה שלי כרגע. כולנו מסתובבים ורוצים להגיע לאנשהו. היה לי חשוב שהשם של האלבום יהיה אחד השירים באלבום וזה השם שנבחר".

את נמצאת בשואוביז למעלה מעשר שנים. העובדה ש'מסתובבים' יוצא שש שנים אחרי האלבום הקודם לא בדיוק מעודדת זמרות שרוצות לקחת ממך דוגמה.
"אני מרגישה שאתה כל הזמן מחפש לי טייטלים כאילו שאני מתכתבת עם מישהו. כשאני כותבת שירים אני כותבת לעצמי. אני גם מתארת לעצמי שלא מסתכלים עליי אלא מסתכלים על מישהי כמו שירי מימון. לא בקטע רע, חס וחלילה, להיפך. אני חושבת שהיא אחלה של בחורה ושהיא סוג של איידול. אני מאמינה שפחות יסתכלו עליי".

היה נדמה כי המלים החותכות של וקסמן היו חד משמעיות, אך היא שוב לקחה רגע לחשוב. במבט מהצד יכולתי לשים לב לדיון הפנימי שמתנהל בין מיה לאיגי. "תראה", תיקנה מקץ חמש שניות, "כשאני חושבת על זה, אז יש הרבה אנשים שבאים אליי ברחוב ואומרים לי שהם רואים בי סוג של דוגמה. אז יש אנשים כאלה, בסדר. אבל חשוב לי לומר, שאני יכולה לכתוב שירים רק לעצמי. אבל אם מישהי בשם שרונה, לדוגמה, שרוצה להיות זמרת, אז זה לא משהו שתלוי בי. אני חושבת שבסך הכל, אתה נותן יותר מדי משמעות לשם של האלבום, וזה לא כזה כבד".