בין בדיון למציאות

ספרים אוטוביוגפים שאינם נופלים במדוייק להגדרה של רומאן או ספר זכרונות זוכים בשנים האחרונות להצלחה רבה. דוגמה מובהקת לכך היא ספרו עתור השבחים של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך' או ספר המופת של גבריאל גרסיה מארקס ' לחיות כדי לספר'. טשטוש הגבולות בספרים מעין אלו, מזכירים לנו כקוראים שאין כזה דבר 'סיפור אמיתי' ואובייקטיבי ומנגד אין גם סיפור מומצא ודמיוני לחלוטין. למעשה יש לבחון מחדש את קו הגבול ביו הבדיוני לאמיתי בכל מה שנוגע לספרות היפה.

'היפוכו של גורל' ספרה החדש של אמי טאן (מחברת 'חוג שמחת המזל' 'אשת אל המטבח' ועוד) שזכה לכותרת: 'אסופת הרהורים', מהווה אפשרות הצצה לחיים הפרטיים והבדיוניים של הסופרת, שכותבת את סיפור חייה בכמה מישורים מקבילים. אמי טאן שזכתה לפרסום רב לאחר צאת הרומאן ' חוג שמחת המזל' שוזרת בשפה בהירה ופשוטה, לפעמים פשטות יתר, את סיפור חייה.

החיים האמיתיים מתחברים לסיפורים הבדיוניים שכתבה בכנות שופעת וטבעית, וטאן עומדת על הקשר ועל טשטוש הזהויות בינה ובין משפחתה לדמויות הפיקטיביות שיצרה. כסופרת שעברה כברת דרך היא מנסה להתחקות אחר הקול שלה ולפצח את הצופן להבנת הסיפורים שהיא יוצרת ובמידה מסוימת להבנת הגלגולים השונים של חייה.

כבר בחלקו הראשון של הספר הקורא מבין ששני היסודות המרכיבים את עולמה הרוחני והרגשי הינם האמונה והתקווה ברוח הנוצרית שאותם ירשה מאביה מחד, ומנגד האמונה בגורל ובמערכת שלמה של עולם על טבעי שירשה מאמה.

המיזוג בין האמונה הנוצרית הקפדנית יחד עם רוחות הרפאים מהעבר, סימנים מתרימים ואמונות טפלות הם שעומדים במידה מסוימת בבסיס חווית הקריאה בספר: 'כיום אני מבינה שלאמונה ולגורל יש השפעה דומה על המאמין. שניהם מרמזים על שכוח נשגב כלשהו יודע מהו המהלך הבא ואנו נתונים לחסדיו' (עמוד34).

הכרות אינטימית עם סיפור חייה של אמי טאן מעוררת את המחשבה האם חייה אכן היו כה דרמטיים או שמא זו היא אומנות סיפור הסיפורים שיכולה להפוך את חייו של כל אחד למלודרמה מרתקת. אי אפשר להתעלם מכמה עובדות בסיסיות בביוגרפית החיים שלה כמו האבדן הכפול של אביה ואחיה בהפרש של שנה בעקבות גידול סרטני במוח, אך יחד עם זאת לאורך כל הספר לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי את השאלה האם כך היו באמת הדברים? היכן מתחילה ההגזמה הבדיונית והיכן היא נגמרת? שאלות אלו מעסיקות גם את אמי טאן עצמה שמשתפת את הקוראים בשרשרת האסוציאציות הפרטיות שלה בקביעת המשך העלילה או שמות הדמויות שהיא בוחרת ובאיזה מקומות בדיוק נקודת ההשקה למציאות היא הגבוהה ביותר.

מעבר לוויתור המוחלט על הניסיון הסיזיפי לקבע גבולות ברורים בין הבדיוני לממשי שמספק ספרה של אמי טאן, ניתן לקרוא בספר, בעיקר בסופו את פרשנותה של אמי טאן למהות הלא ברורה של דחף הכתיבה וסיפור הסיפורים. חווית התשתית שמלווה את הספר היא הסיפור אודות אמה כנערה צעירה הצופה בגסיסתה של אמה שלה, לאחר שבלעה רעל, ושאר הפעמים הרבות בהן נאלצה אמי טאן לחזות באמה מאימת ומנסה לשים קץ לחייה. אותה החוויה עצמה מתוארת לפעמים באופן אירוני לפעמים מתוך חרדה ולפעמים מתוך ייאוש.

חוקרי ספרות וקוראים רבים מנסים להתחקות אחר הקוד הגנטי של יצירות ספרותיות רבות. אמי טאן כסופרת - כותבת על אותה נקודה מהכיוון הרגשי והפסיכולוגי של חזרה אובססיבית של יוצר: " רציתי ללכוד את הרגע המסוים, לראות אותו כמו בשידור חי על המסך של הסי-אן-אן. רציתי לשדר אותו שוב ושוב מההתחלה, וכן את הרגעים שבא לפניו ואחריו כפי שאנחנו רוצים לעשות בנוגע לכל הרגעים הגדולים והנוראיים ביותר בחיינו – הרגעיים האישיים והאוניברסליים כאחד, השניות ששינו את חינו לנצח, בין שמדור בלידתו של תינוק ובין שבמותו של אדם יקר לנו, ברצח של מנהיג גדול או בהתמוטטותם של מגדלי מרכז הסחר העולמי' (עמוד 367).

באופן מפתיע, האירוע הספציפי עליו כותבת אמי טאן בשורות אלו הוא לא החויה שבמרכז הספר, חוית יחסיה עם אמה, אלא כותבת על ההיפוך הנוסף שגורלה זימן לה ומצליח להפתיע את הקורא ולהזכיר לנו שהחיים עצמם הם אחד מהסיפורים הכי לא צפויים שאפשר לעלות על הדעת קלישאתי ככל שזה ישמע.

'היפוכו של גורל' - אמי טאן
מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר
הוצאת 'מחברות לספרות'
377 עמודים.