"לא פה, לא שם": אולי הסרט הכי טוב שתראו השנה

טריילר

מטלה

מה שהכי כיף בסרט "לא פה ולא שם", סרטה הראשון של הבמאית מייסלון חמוד, זה שלמרות שזה סרט על ערבים (ערביות) שנעשה בישראל (זהירות - מתח גבוה)- הוא לא מעיק. כן, זה אולי לא פוליטקלי קורקט להגיד, אבל פוליטיקה באשר היא, היא מעיקה, כמו שמטלות מעיקות ולמה? כי אם יש בך איזושהי מודעות עצמית אתה מיד מבין שהמסר הוא קריאה לפעולה וקריאה לפעולה זו מטלה לכל דבר, מטלה אזרחית. אך הגרוע מכל במטלה מסוג המטלה האזרחית זה שאתה יודע בתוך תוכך - שזו כנראה מטלה שלא תיעשה.

בעולם בו הפעילות הפוליטית האקטיבית הכי רווחת היא share בפייסבוק - זה אומר כבר הכל על מצב האנרגיה שלנו, האמונה הפנימית שלנו באפשרות לשינוי או פשוט העצלנות האזרחית בה אנו לוקים, אבל בכל מקרה - אומר הכל. וכך, אחרי סרטים פוליטים דידקטיים, מצביעים ברמיזה קלה או מנופפים אצבעת נו נו נו ענקית - הצופה יוצא מהאולם כשהוא יודע שאכן המצב מחפיר ועם הידיעה הזו הוא הולך לישון בדרך כלל עצוב, פסימי ופאסיבי.

סרט מעולה

לסרט "לא פה ולא שם" ניגשתי עם שאיפה עמוקה בחזה, "יאללה, תנזפו בי. אני מוכנה. הכיבוש הוא נורא אין מה לומר" ומה הופתעתי לגלות שאפשר לשחרר את הנשימה העצורה בחזה, להתרווח ופשוט להנות מהסרט, בלי לשאול את עצמי לכל אורכו - איפה אני בכל זה ומה אני עושה בחיים שלי בשביל לקדם את השלום?? גיליתי סרט עם מסרים עזים ובועטים אך חפים מאילוסטרציות גסות, שבאורח פלא, באיזו מלאכת מחשבת של עדינות - "לא פה, לא שם" עשה הכל חוץ מלהעיק ואם הייתה כאן איזושהי מטלה, אז מזמן לא נהניתי כל כך לעשות את המוטל עליי.

>>לעוד ביקורות קולנוע:
"החטאים": נלי תגר בהופעה דרמטית סוחפת
"אמריקן האני": לרצות לצאת להרפתקה בלי להביט לאחור

שחקניות

הסרט מספר את סיפורן של שלוש נשים פלסטיניות צעירות, שתיים מהן חיות חיים חילוניים לחלוטין והשלישית דתייה אדוקה. בין השלוש מערכת יחסים עמוקה של אהבה, חברות, דאגה הדדית ותמיכה. כאשר כל אחת מהן בדרכה (אך באופן שווה) היא אישה חזקה, פורצת דרך, נאמנה לעצמה, אמיצה ומעניינת. סלמה (סאנא ג'ממאליה המעולה) היא צעירה לסבית, ברמנית בתל אביב, אשר מגיעה ממשפחה מסורתית שלא מוכנה לקבל את היותה מי שהיא - לא משהו "ערבי" בהכרח, קורה בחמש מתוך 6 משפחות יהודיות או בכלל.

לילה, מונא חוה המדהימה, היא עורכת דין ממולחת, סקסית וכריזמטית שיודעת בדיוק מי היא ומה ה"חבילה" שלה, היא לא מוכנה להיות שעשוע או קוריוז ("יצאתי עם ערבייה") לכמה דייטים. לילה מזהה במהירות האור מצבים בהם מתקרבים עם מספריים לאט ובשקט לכנפיים שלה מתוך רצון לשמור על המסורת - וגודעת אותם באיבם. את נור (שאדן קנבורה המדהימה, אין מה לעשות - כולן באמת מדהימות) ראינו כבר בתור האישה השנייה והחדשה ב"סופת חול", היא דווקא כן "הערביה שאנחנו מכירים" (כיסוי ראש, דתייה) מלאת חדוות חיים, עוצמה ונאמנות לעצמה - לא פחות משתי האחרות אם לא יותר.

מהות השם

כבר בתחילת הסרט ניתן להבין את פשר שמו הערטילאי - "לא פה, לא שם"; זהו הלא פה ולא שם של כל דור צעיר שמשתחל החוצה מבית הוריו, מסורתו ו"גזר דינו" המשפחתי, אל עולם האפשרויות, שכרגע בישראל הוא בעל אופציה אחת שנקראת - תל אביב. בתל אביב אפשר להיות לסבית, אפשר להיות ערבי הומוסקסואל, ערביה דתייה, ערביה חילונית, מותר לשתות אלכוהול, לצאת עד מאוחר, לחזור הביתה עם מישהו שהכרת הערב - מותר. זה ה-DNA העמוק, הקסום, המופלא, הנדיר, הבלתי חדיר, הלא מתפשר, הפתוח לכולם באשר הם - של העיר הגדולה בכלל ושל תל אביב בפרט. ואכן, ברגע שהעלילה זולגת אפילו מעט, אפילו במחשבה, אל השורשים, אל חלליות האם - מיד נהיה צפוף, חנוק, מגביל, אלים, אטום.

היופי של "לא פה, לא שם" הוא בכך שהוא נותן הצצה עצמית כנה, כאשר הסרט מראה את העולם המגביל של המסורת וזה לאו דווקא המסורת הערבית אלא מסורת, באשר היא - לא ניתן להפסיק אותה, לשנות אותה, לדלג על חלקים ממנה - אחרת מהי? וככזו, היא אלימה, לא באופן פיזי (בהכרח), אלא במוחלטות שלה. "לא פה, לא שם" מראה את הקריעה של נשים צעירות ערביות כאשר הן כבר חלק מהעולם החדש; הן מדברות עברית שוטפת, הן חיות בלב תל אביב והבסיס הערכי האמיתי שלהן - הוא חופשי ואוטונומי, לא שבטי מסורתי. את המסורת, אם ייקימו, ייקימו מתוך רצון לכבד, כמחווה של רצון טוב (כאשר אצל נור המצב שונה כמובן), אך עם זאת, כפליטות העולם הישן הן בעצם מהגרות בעולם החדש ויגיד לכם כל מהגר שזו בדיוק התחושה הקיומית הבסיסית - לא פה ולא שם.

הסרט, מעבר לדחק הבלתי ניתן למניעה להתייחס לערביות שבו - הוא פשוט סרט טוב. הוא כייפי, הוא סוחף, שלוש השחקניות הראשיות מדהימות אחת אחת וגם שלל שחקני המשנה שבו מצוינים, העלילה קולחת, המוזיקה מעולה. לאחר הצפייה ב"לא פה, לא שם", אתה לא מרגיש שאתה צריך לדאוג לזכויותיהן של הנשים הערביות, אתה מרגיש שאתה רוצה להיות חבר שלהן.

"לא פה, לא שם" הוא סרט בעל שני רבדים, הרובד הפוליטי (מתוקף מהותו) והרובד הקולנועי גרידא, כאשר בשני הרבדים הוא מצוין. למרות ובגלל שהוא לא פוליטי כטקסט - הוא בעצם פוליטי כממשות וזאת למה? מפני שהמים השקטים חודרים הכי עמוק; בדיוק כמו שהחינוך הכי טוב הוא פשוט להוות דוגמא - כלומר להתקיים ולהתנהל כפי שאתה רוצה להנחיל לסובביך. "לא פה, לא שם" לא צועק עלינו - "ערבים הם בדיוק כמוכם! תתביישו!" הוא פשוט מראה את זה, בצורה הכי טבעית, כאשר עם כל הצער שבדבר - בתוך שפע הדמוניזציה ההדדית - לפעמים כל מה שצריך זה הצצה פשוטה, צלולה וברורה - של האנשים מ"שם", שזה ממש פה, מעבר לחומה.

"לא פה, לא שם:" 5 כוכבים