"ברש": אהבה זה כואב, לכולם

טריילר

פתיח

"ברש" הוא סרטה הראשון של מיכל וניק, תסריטאית ובמאית תל אביבית. הסרט מתקיים בגיל הכי פועם הורמונלית וריגשית שכולנו ידענו או נדע - גיל ההתבגרות. ככזה, הוא נע בין רגעים חלומיים, רגעי ייאוש, התאהבות וכאב לב. נשמע מוכר?

 

הסרט מגולל את סיפורה של נעמה ברש (סיוון נועם שמעון), צעירה בת 17 המתגוררת בפרבר ישנוני, שבו היא מסתובבת עם החברות שלה שתחביביהן המשותפים הם אלכוהול, סמים, מסיבות ובחורים. נעמה גרה עם הוריה התלושים (דביר בנדק ועירית פשטן), אח קטן מבולבל ואחות גדולה, חיילת שמייצרת דרמות רבות עקב תחביביה שהם: לברוח מהצבא ולצאת עם ערבים.

 

 

לעוד ביקורות קולנוע:

"ללכת בדרכך": קיטש מוכר אך ארוז היטב

"ילד טוב ירושלים": לא היינו בסרט הזה כבר?

"פרינסס שואו" הוא הסרט הכי מרגש שתראו השנה 

 

מתח מיני

יום אחד מופיעה בבית הספר תלמידה חדשה, דנה הרשקו (ג'ייד סקורי) - היא שונה ומסקרנת ונעמה מתאהבת עד מעל לראש. הסרט מראה בצורה יפה ומדוייקת את המתכון של התאהבות: מתח מיני + סקרנות הדדית. הכימיה בין נעמה לדנה נוצרת מיד במבט, כאשר ישנם בעולמנו מבטים רבים אשר בעצם מסכמים את טיב היחסים בין אדם לאדם יותר טוב מהכל, ישנם מבטים אדישים, ישנם מבטים נייטרלים, יש ידידותיים, יש מרפרפים וחסרי עניין ויש מבט מתעורר, מבט של "ובכן, מה יש לנו כאן?" כשהמבט מהסוג הזה פוגש בחזרה במבט מהסוג הזה - החיבור נעשה; המתח נמתח, החשמל תופס את מקומו באוויר ומכאן או שזה יהיה חלומי או שזה יהיה נורא או שזה יהיה שניהם - וזה בדרך כלל שניהם.

 

ואכן ב"ברש" אחת הסצינות היפות והמדוייקות היא של נעיצת מבטי הסקרנות ההדדית, נעמה ודנה עולות על התדר שבו גם הגוף מתעניין ומכאן מתחיל, כמו שקורא לזה עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך". בגלל שהסרט מתרחש ב time frame של גיל ההתבגרות מתאפשרת בו טוטאליות סוחפת שעובדת היטב בסרט אל מול הקונטרה העבשה של 'בית ההורים' שמציג את הזוגיות המנוונת אל מול המיניות, דפיקות הלב וההתרגשות, את הפרבר המאובק אל מול תל אביב הרוחשת, את השיעמום, השגרה, והדאגה אל מול העולם של ההתאהבות - שהוא הכל חוץ ממשעמם.

 

בתוך כל קלחת ההורמונים הזו, דמות האב בגילומו של דביר בנדק (בגרסתו המלאה בסרט) מהווה פתאום קרקע יציבה מבורכת. בנדק במובנים מסויימים גונב את ההצגה עם תזמון קומי מושלם, אגרסיביות גורפת וכובשת בסתימותה וייאושה ועיניים שנשארות טובות וחמות לא משנה כמה הוא צועק על בתו המתבגרת שבורחת לכפר קאסם בעקבות האהבה.

 

גם דמות האם בסרט מהווה מעין ציר של ייאוש קבוע כאשר ה'קלולסיות' שלה היא במינון מדויק בו אי אפשר לתקשר איתה אבל גם אי אפשר כבר לכעוס עליה. ובתוך כל זה נעמה חיה, בחדר של ילדות עם מדבקות על הקירות ובערב עושה שורות של קוק בשירותים - כי זה קו התפר של הגיל הזה, רגל פה רגל שם עם כאבי גדילה באיבר שנקרא 'לב', עדיין עגונים בחללית האם אבל כבר יוצאים לחקור את הקוסמוס הגדול ועם כל הבעיות של הגיל הזה - החיפוש העצמי, שיעורי החיים הכואבים, צירי הלידה אל מחוץ לבית ההורים - יש לו יתרון אחד ענק ובלתי ניתן לשיעתוק - אין בו מה להפסיד. הכל פתוח לרווחה וכל חוויה כואבת תרפא את עצמה במהרה.

 

נעמה נכנסת לעולם מתוק, נוראי ומופלא, שכולנו ביקרנו בו לפחות פעם אחת: עולם ההתאהבות, ושם הלב שלה מתמלא בדם ואחר כך גם נשבר ונשפך. הסרט מלווה את החוויה עם האמת הכואבת שלה - נטולת הקיטשיות ההוליוודית של "באושר ועושר עד עצם היום הזה", אלא את ההתפצלות הכואבת כאשר נעץ אחד (מהנעצות המבטים) סיים להתעניין ואי אפשר לכעוס עליו או לדרוש ממנו להמשיך להרגיש, ההתאהבות היא מסונכרנת אבל היציאה ממנה - לא תמיד.

"ברש" (באופן שעגום לציין בשנת 2016 אבל עדיין הכרחי) - מהווה סרט תקדימי בישראל, כאשר הוא מספק נרטיב לסבי קוהרנטי וטרוויאלי שלא נעשה עדיין בארץ אך כמוהו יש אינספור בסיפורי אהבה והתאהבות הטרוסקסואליים, הסיפור עצמו כה טריוואלי שלפעמים עולה השאלה, האם היה "תופס" כסרט לו עסק באמת באהבה הטרוסקסואלית. שאלה זו וההרגשה שלפעמים נראה שהסרט קצת נשאב ו"מאמין" לתל אביב כפוזה, כאשר יש שם איזו סצינת 'קוק בשירותים' אחת יותר מידי - מהווים את חסרונותייו. לעומת זאת, היתרונות של הסרט הם שהוא סוחף, אינטימי ואנרגטי בו זמנית ומעורר הזדהות כמו להסתכל במראה.

 

רייצ'ל

"ברש" - 4 כוכבים