הראשונים לציון: הסדרה הכי טובה שלא טרחתם לראות

בזמן האחרון, כשמישהו דורש בשלומי, התשובה השגורה בפי היא: "חסדי השם". כשאני מנסה להסביר משהו, המשפטים שלי מסתיימים ב"פארשטייט?". התגובה, בדרך כלל, היא גלגול עיניים תמה, כי נדמה שאף אחד לא צפה בשטיסל. אין עם מי לקשור שיחה, בדיוק כפי שעשיתי - או טירחנתי - בימי "הסופרנוס" או "הסמויה". לדבר על דמותו המורכבת של שולם, על העוצמה של גיטי, על המשחק המופלא של שירה האס כרוחמי, על הכריזמה של מיכאל אלוני שהתחבאה כל כך עמוק ב"דה ווייס", על כך שאיילת זורר הרבה יותר שווה מאשר בסופרמן, דווקא כחרדית. אך אין קול ואין עונה. התשובות נעות בדרך כלל בין "מה זה?" לבין "זו הסדרה על השידוכים, לא?". כל זאת מקהל של אנשים שלא יפספסו סדרה אמריקאית טובה, שיקומו בלילה לראות את הפרק האחרון של "דקסטר" ושחרדים לגורלו של וולטר וייט, אבל את המאסטרפיס של אורי אלון ויהונתן אינדורסקי הם לא טרחו לראות.

העונה הראשונה של "שטיסל", ויש לקוות שלא האחרונה, התפוגגה לפני כשבוע בלי להותיר מאחוריה הדהוד ראוי. ראוי לאיכותה, לרגישותה, לעוצמתה השקטה. ראוי למחנק שהיא הותירה בגרון למשך מרבית פרקיה, ליכולתה להתגנב למרווח שבין הרגש למילים של הצופה בה - הסגולה של יצירות אמנות גדולות באמת. אפשר להבין את אלמוניותה היחסית: היא משודרת בערוץ נישה; היא עוסקת בחרדים, עובדה שמסננת צופים חשדניים רבים, בעיקר כאלו שלא ממש חרדים לגורלו של הרב עובדיה יוסף; אין מדובר בריאליטי שערורייתי ומדובר כגון "מחוברים"; אין סיכוי שהיא תימכר לחו"ל, בשל הסיפור שיכול להתרחש רק בישראל (בעצם, אולי גם בקראון הייטס); וגם העיתונים וגם אתרי האינטרנט יודעים שיותר משתלם, יותר כלכלי, לעסוק בעלייתה של "הכוכב הבא" או בסיומה של "האח הגדול". במציאות הנוכחית של התקשורת הישראלית, לאיש אין זמן פנוי לנסח תופעות תרבותיות שחורגות ממה שמוכתב מאנשי היח"צ ומלוח השנה. תוכניות ומוספים שניסו לעשות זאת לאחרונה נגדעו בטרם עת. כשניטשת מלחמת הישרדות, אין מקום לשאר רוח.

שלא במפתיע, הטקסט היחיד שעסק במשמעותיה התרבותיות הרחבות של שטיסל הופיע במוסף ההגות "שבת" של העיתון הדתי "מקור ראשון" ונכתב על ידי חרדי לשעבר. אלא ש"שטיסל" אינה סדרה לחרדים או לדתיים, כי אם לאנשים. במובן מסוים, אין היא שונה מסדרות גדולות אחרות - כן, גם "הסופרנוס". לא, היא לא ברמתה של הטובה בסדרות הטלוויזיה, ויש בה רגעים שבהם רמות הגימור נגזרות מתקציב דל, אך כמו המאסטרפיס של דייויד צ'ייס גם היא מציבה את גיבוריה בקונפליקט בין צו החברה לבין הדחפים והמאוויים שלהם. שם רוחש המאבק בין המשפחה הגרעינית למשפחה המאפיוזית, ואילו כאן הקרב הוא בין החברה החרדית ליחיד הייצרי והמשתוקק: עקיבא שטיסל (אלוני), הבן החולמני והיצירתי, שנקלע לחברה החרדית שלא ברצונו אך רוצה לעסוק בציור ולבו יוצא לאלמנה שקברה שני בעלים; שולם (גליקמן), אלמן שכלפי חוץ הוא אדם שמרן ונוקשה, אך במקביל מנהל רומנים נטולי נגיעה עם נשות השכונה שכל מהותם ארוחה דשנה; גיטי (נטע ריסקין), שהדחקותיה סביב התנהגותו של בעלה מתפרצות כהר געש; ליפא (זוהר שטראוס), שרוצה להיות איש עסקים ולא ללמוד בחדר או להיות משגיח כשרות; ורוחמי (האס), שזועמת על ליפא אביה עקב התנהגותו המופקרת אך מנגד מקריאה לאחיה בכל ערב את "חנה קארנינה", כשהיא משנה את השם הפרטי כדי שלא יבחינו בשיקוץ. כל אדם שנתקל פעם בפער בין פנימיותו לבין חיצוניותו, בין אישיותו לבין התרבות שסביבו, יגלה בה משהו מעצמו.

לא רק המרכיב הפסיכולוגי הופך את שטיסל לאירוע תרבותי שראוי להתעכב עליו. תצוגת המשחק של דוב'לה גליקמן פשוט עצומה, ומעלה מחשבות נוגות על הקריירה הטלוויזיונית שביזבז כקומיקאי. העוצמות של ריסקין לא יתוארו, אלוני נפלא והאס הצעירה עולה על התצוגה של רומי אבולעפיה ב"שבתות וחגים". בזכותם, כמעט כל הדמויות בסדרה מצליחות לעורר הזדהות, גם כשהתנהגותן מקוממת - עוד עדות ליצירה מרשימה באמת. שטיסל כל כך טובה, שבשלב מסוים אתה שוכח את התהום שמפרידה בינך לבין העולם החרדי. הסצינה שבה איילת זורר מורידה את הפאה וחושפת את שיערה בפני עקיבא היא אחת הסקסיות שחזיתי בה מעולם, בלי שתיחשף בה פיסת עור מיותרת.

"שטיסל" מצטיינת גם בסצינות סיום מופתיות, כאלו שתוקעות לך אגרוף בין הצלעות. כך היה בפרק הלפני אחרון, על רקע המטס של חיל האוויר ביום העצמאות, וכך בסצינת הסיום של העונה כולה, כשבעלה המת של סבתא מלכה שואל אותה אם היא ממשיכה הלאה או הולכת לעולם שכולו טוב. שניהם עושים זאת כשהם צופים בטלוויזיה בשולם ועקיבא היושבים ליד מיטתה של הסבתא המונשמת. נדמה שזהו לא רק סמל לטלוויזיה בחדר של מלכה, שדרכה התאהבה בדמויות "היפים והאמיצים", אלא גם לתעשיית הטלוויזיה האכזרית בישראל, שבה הישג כה כביר לא  מבטיח עונה שנייה. לא בטוח שסבתא מלכה תשרוד, אבל גם גורלם של שולם ועקיבא תלוי באוויר. חייבים להבהיר: אם "שטיסל" לא תשוב, זה יהיה פשע תרבותי של ממש. לא של yes, אלא של כולנו, שקיבלנו אותה בדממה. פארשטייט?