המקור: ד"ר לניהול, איריס לוונשטיין

אישה אחת, איריס לוונשטיין, מבקשת לחולל מהפכה בעולם הרפואה הישראלי. למרות שאין לה תואר ד"ר היא מבקשת לנהל בית חולים בזכות כישורי הניהול שלה. ברוך קרא מביא תיעוד מיוחד של מאבקה המשפטי והציבורי, אל מול הממסד הרפואי שמתנגד לה ומנסה למנוע ממנה להתמודד על התפקיד בבית חולים וולפסון. הפרק המלא לצפייה ישירה

זמן צפייה: 55:23
"בית החולים וולפסון, בית חולים ממשלתי, הוא תמצית סיפור חולאיה של הרפואה הציבורית בישראל. איך בית חולים, עם סגל רופאים ואחיות מצוין, נשאר כל כך מאחור ביחס לבתי החולים המתחרים שלו באזור המרכז – איכילוב, תל השומר וביילינסון? בגדול, ההסבר נעוץ בשתי סיבות: אחת מעצבנת, השנייה מבאסת. המעצבנת – היסטוריה של החלטות גרועות של מדינת ישראל באשר לבית החולים (בראשן ניסיון כושל להעביר אותו לבעלות קופ"ח מכבי, ניסיון שלא צלח, אך בזמן הרצתו, הקניינית העיקרית - קו"ח כללית – הפסיקה לשלוח חולים לבית החולים, מה שהפך את בית החולים מרווחי לגרעוני באופן עמוק) הסיבה המבאסת – בית החולים וולפסון משרת את תושבי בת ים, חולון, יפו, ושכונות דרום תל-אביב. העשירים לא מטופלים שם, והעשירים תורמים היכן שהם מטופלים, מה שמסביר את מגדלי הפאר במתחמי בילינסון, תל השומר ואיכילוב. המנהל הקודם של איכילוב, גבי ברבש, מסביר בכתבה מדוע דחף את כיסא הגלגלים של סמי עופר מבדיקה לבדיקה כשזה בא לטיפול בבית החולים. התוצאה, למשל, יולדות ממעטות להגיע לוולפסון. מנהל המחלקה אומר בכתבה: "מבחינה מקצועית, אני יכול להסתכל לכל מתחרה בלבן של העיניים. מבחינת מראה המקום, ברור לי למה יולדות יעדיפו בית חולים אחר....המחלקה נראית כמו מחנה פליטים". במסדרונות האפרוריים של וולפסון, שנשארו ב-1980 (שנת הקמת בית החולים), מסתובבת בחמש שנים האחרונות אישה שמפיצה חיוכים, אופטימיות, הרבה צבע, אבל לא רק. איריס לוונשטיין מנהלת קרן המחקרים של בית החולים, הצליחה להבריא את הקרן מגירעון והפכה אותה לרווחית ואפקטיבית. בפועל, כמו כל קרנות המחקר בבתי החולים, היא מזמן לא עוסקת רק במחקר, אלא מהווה גוף שמעסיק חלק נכבד מעובדי בית החולים ונושא בהוצאות רבות נוספות. לקראת פרישתו של ד"ר יצחק ברלוביץ', לאחר עשר וחצי שנות ניהול של בית החולים, התייצבו 42 רופאים בכירים ומנהלי מחלקות ופנו למשרד הבריאות ונציבות שירות המדינה בבקשה שיאפשרו לאיריס להתמודד על ניהול בית החולים. למה הפנייה המיוחדת? פשוט משום שאיריס אינה רופאה. יתרה מזאת, ברלוביץ' בעצמו הודיע על תמיכתו באיריס כמחליפתו. אחרי הכל בארצות הברית רוב מנהלי בתי החולים אינם רופאים, כמו גם מנהלים רבים באנגליה ובצרפת. הגילדה התפוצצה. ההסתדרות הרפואית והעומד בראשה זיהו את הפולש המסוכן ולחצו על משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה להתנגד בכל הכוח. כך החל מאבק משפטי מרתק, שאותו אנחנו מלווים במשך שנה; מאבק שעוד לא נאמרה בו המלה האחרונה. אידלמן גם רתם את מנהלי בתי החולים למאבק הנגד כדי להוכיח בין השאר שכישורים ניהוליים הרבה פחות חשובים בניהול בית חולים, מאשר כישורים רפואיים. "חולים ימותו", לדבריו, כאשר מנהלים שאינם רופאים יעדיפו את טבלאות התקציב מאשר טובת החולה. פרופ' רוני גמזו, מנהל איכילוב, למשל, הכניס אותנו במהלך הכתבה לישיבה במחלקה האורתופדית כדי להמחיש לנו כיצד הוא מקבל במתכוון החלטות לא כלכליות, מה שמנהל שאינו רופא בחיים לא היה מקבל. הסרט פורש את הוויכוח המרתק, ומשתתפים בו הבכירים הבולטים במערכת הרפואה בישראל. כל אחד ייצא מהסרט עם מסקנתו בדבר השאלה העקרונית; רק על דבר אחד אני מקווה שרובכם תסכימו בסוף הסרט, גם אלה שברמה העקרונית יסכימו עם ההסתדרות הרפואית – יש משהו מעיק בכך שהמדינה (כלומר משרדי הבריאות והאוצר), זו שדפקה את וולפסון עד העצם, זו שלא מגשרת על הפערים הנוראיים שנוצרו בינו לבין בתי החולים האחרים, היא זו שחוסמת את ההתמודדות במכרז! (התמודדות, לא ניהול) בפני אישה שצמרת בית החולים חושבת שהיא יכולה להצמיח את בית החולים.