האם ראובן אדלר היה הבעיה של הרצוג, או הפיתרון?

חיצים רבים ננעצו בראובן אדלר, היועץ האסטרטגי של יצחק הרצוג בחודש האחרון של בחירות 2015, בעקבות סרטה של ענת גורן • מצד שני, יש שיגידו שלהרצוג לא היה סיכוי מראש, או שכחו עד כמה הקמפיין היה מבולגן עד שהגיע • איך שלא תסתכלו על זה, החלק השני של הסרט - שישודר ביום שלישי הקרוב ב"המקור" - ייתן עוד חומר למחשבה

ראובן אדלר, מתוך הסרט "הרצוג" של ענת גורן
ראובן אדלר | צילום: חדשות 13

דמותו של ראובן אדלר, הפרסומאי ויועץ התקשורת, היתה כל כך דומיננטית - לטוב ולרע - בסרט "הרצוג", שהיא עוררה דיון חריף במספר רמות. מצד אחד, על מהלכיו - כמו לגרום לציפי לבני לסגת מרעיון הרוטציה - היו שאמרו כי היו נבונים ונכונים, גם אם מאוחרים מדי, ובאופן כללי, מרגע הגעתו למטה של המחנה הציוני, נראה היה כי הקמפיין של המפלגה באמת התחיל.

 

גורן עצמה, בראיון כאן באתר לקראת הסרט, אינה סבורה שאדלר "איבד את זה". לדבריה, הקמפיינר "הצליח להציל מה שהיה יכול", ו"יש גם כאלה שיגידו שהמדיה היום אחרת, יותר טוויטר ומדיה חברתית - אבל אדלר עובד מהאינסטניקט, ואינסטינקט לא משתנה. להבין אנשים, להבין סנטימנט - בזה הוא חזק וחד מאוד".

 

>> לחלק הראשון של הסרט

 

מצד שני, אדלר נתפס בעיני רבים אחרים כזחוח, יהיר ואפילו תאב בצע, מכיוון שלקח לכאורה מועמד שלא היה לו סיכוי, כדי לסדר לעצמו תלוש שכר נאה - ואחר כך האשים אחרים בכישלון.

 

 

"אדלר, רואים את זה מלכתחילה, שנא את הנוכחות של ציפי לבני. אולי בצדק. אדלר תבע להרחיק את לבני מהרצוג, 'כי הוא נראה כמו מחזיק המפתחות שלה'", כתב שלום ירושלמי ב-nrg. עמיתו ממקור ראשון, אריאל שנבל, הגדיר את אדלר כמי ש"הצטייר בסרט כשחצן, דורסני ובטוח בעצמו באופן שלצופה המכיר את סוף הסיפור נראה קומי למדי".

 

"השילוב של אדלר והרצוג הוא לבטח הגרוטסקי מכולם: דברי השחץ והזחיחות של היועץ הקוסם, המתפוצץ מרוב חשיבות עצמית, רגליו על השולחן, מול חוסר האונים של בובת התיאטרון שהוא מנסה להפעיל בחוטי הקסמים המדומים שלו", כתב גדעון לוי ב"הארץ". "שילוב של פוליטיקאי חלש ונואש ויועץ סתרים יהיר לא הוביל מעולם למקומות טובים; מתי כבר יקום כאן הפוליטיקאי שלא יאזין ליועצים?".

 

"ראובן אדלר היה צריך להריץ את ראובן אדלר"

 

 

 

 

אבל היו גם שביקשו להתייחס לאלמנטים אחרים. דרור אידר מ"ישראל היום" סבור שלא משנה מה אדלר היה עושה, להרצוג לא היה סיכוי מלכתחילה. "גם הניתוח שנשמע מפי אדלר או תמי שנקמן, נשמע לעייפה מצד עיתונאים רבים. 'מי שניצח את הקמפיין הזה היה רק ביבי... השקרים האלה עם האוטובוסים ועם הנחילים', העימות הקטן ב"פגוש את העיתונות", גרבוז וכדומה.

 

"זה לא רציני. זה המשך היהירות שהפסידה את הבחירות. חשבון הנפש שנשמע עד היום הוא כיצד טעינו בחיזוי התוצאות והסקרים. הביקורת - גם בסרט - נותרה טכנית. כאילו אם היו מכים עוד יותר את נתניהו ו"הולכים על הראש של שרה" - היתה התוצאה אחרת. אין דיון על התכנים. ברור לשמאל שהתכנים שלו מצוינים, הרעיונות המדיניים והכלכליים שלו הם לעילא ולעילא, ורק אם יידע להלבישם בכתונת משחק נכונה, הציבור יקנה זאת. כדי כך פשה העיוורון במחנה הגדול והחשוב הזה".

 

למה נתתם להם להיכנס לחדר? למה לא, בעצם?

 

 

דעה מסוג שונה היתה לאיתי זיו מה"העין השביעית", שסבור כי הבוז שרחשו רבים להרצוג ולאדלר נבע בעיקר מהסכמתו של יושב ראש המחנה הציוני להכניס מצלמות אל הקמפיין - ובכך, כורתים את הענף שעליו יושבים.

 

"האבחנות החלביות [לגבי האופן שבו הוצג הרצוג] מסתירות את המשמעות האמיתית של הבוז כלפי הרצוג על עצם נכונותו להכניס מצלמה לקמפיין; בוז שמלכתחילה מובלעת בו ההערצה ליריבו נתניהו בכל מה שקשור לגישתו השוללנית כלפי סיקור תקשורתי בלתי תלוי [...]. מביך לראות את בוז'י טועה, מתלבט, מהרהר, לא מוכן לצאת מהאוטו בלי ליווי וצועק במגפון לשלושה אנשים. מביך כמו שמביך לשמוע את הקול של עצמך בהקלטה. כמו שהחיים מביכים. בשונה ממה שמשתקף ברשתות החברתיות, המכניקה של היומיום רחוקה מלהיות פוטוגנית.

 

>> גם עורכת "המקור", רותם שדות, לא מבינה מה רוצים מהרצוג

"אלא שכל זה נכון רק בתנאי, כמובן, שאתה מזדהה עם מושא המבוכה. ועיתונאים רבים, כמתברר, מזדהים עם הרצוג", ממשיך זיו. "אז מה פשר ההתקפה עליו כעת? היה אפשר לטעון שהיא חלק מניסיון כושל להשמיד ראיות. אדם שהתקשורת תמכה בו מציג לראווה את כשלונו, ובמשתמע, מביך אותה. אלא שבאופן פרדוקסלי, הדחקת הממדים השונים באישיותו של הרצוג, ויותר מזה, ההגנה על עמדה עקרונית שלפיה שאין להם זכות להיראות, מביאה לתוצאה הפוכה מהמקוּוה.

"עמדה כזאת מסייעת בהעלמת העובדה שהמציאות של זה שמסתיר (נתניהו) אינה שונה בהרבה מהמציאות של זה שאינו מסתיר (הרצוג). בהקשר הזה מעניין לבחון את הדו-משמעות של האמירה שנישאה בפי רבים מהמבקרים: 'אצל ביבי זה לא היה קורה'. מי שמבטא אותה לא רק אומר שהסיקור החודרני לא היה מתאפשר, אלא שהאירועים שהוא נועד לתעד לא התרחשו. משום שבין אם התרחשו ובין אם לאו, אם הם אינם מתועדים, אין להם זכר במרחב הציבורי, ואם אין להם זכר במרחב הציבורי, הם אינם נוכחים בתודעה. משמע, הם לא קרו".

 

יצחק הרצוג, מתוך הסרט
יצחק הרצוג, מתוך הסרט "הרצוג" של ענת גורן | צילום: חדשות 10

אז בשאלה מי יצא טוב יותר, או רע פחות, מהסרט, נראה שיש תחרות קשה. ואפשר גם לומר, כמו אבנר הופשטיין ב"וואלה", ששתי התדמיות נופצו בידיה של ענת גורן.

 

"בוז'י מתגלה בסרט של גורן כאדם סימפטי-עד-ייאוש, עם עמידות של יוגורט ממוצע ביום קיץ מהביל. מעניין שמעטים העיתונאים המדווחים שהבחינו בכך בזמן אמת. חנוניות היא תכונה מזהירה למנהיג חכם, בתנאי שהיא מהווה תשובה אמיתית לנכלוליות הבטחוניסטית והפטריוטית המזויפת שנתניהו מציג לנו. ברגע שהיא הופכת לבכיינות מעיקה של נער-מקהלה עם יותר מדי שיזוף בכרזות, היא בסך הכל מזמינה עוד זובור כשמכבים את האורות באוהל. אסטרטג טוב לא באמת יכול להמציא מציאות, הוא רק יכול להעצים תכונות טבעיות של מועמד ולעשות בהם שימוש מושכל".

 

"גורן עוקבת אחרי התדמיות של בוז'י ושל אדלר בדיעבד, וחושפת אמת מבהילה כמעט", סוגר הופשטיין, "תדמית ה'אסטרטג המזהיר' ותדמית ה'חנון-אך-מנהיג' נבחנות תחת זכוכית מגדלת מאחורי הקלעים ונדרסות בשאון כמו נמלה תועה בכביש 6".

 

וזה, כאמור, רק בחלק הראשון. החלק השני - בשלישי הקרוב, אחרי המהדורה המרכזית.