המקור: הדז'ה-וו המצמרר של משפחת שפיצר

שני בניה של משפחת שפיצר, בן ורתם, נפצעו בהפרש של 5.5 שנים זה מזה, באותה מלחמה שלא נגמרה עד היום, גם אם אז קראו לה "עופרת יצוקה" ולאחרונה "צוק איתן". ולמרות זאת, הבן רתם מתעקש: "מה הופך את הסיפור שלי למיוחד?"

בן ורותם שפיצר, בני אותה משפחה שנפצעו במבצעי צה"ל ברצועה
בן ורותם שפיצר, בני אותה משפחה שנפצעו במבצעי צה"ל ברצועה | צילום: אלבום משפחתי

איך נראה סכסוך הדמים הזה, בינינו לבין הפלסטינים ברצועת עזה, דרך עיניה של משפחה אחת? משפחה מיוחדת, אך רגילה. משפחה שחווה את הקרבות, מעופרת יצוקה, דרך עמוד ענן ועד לצוק איתן, על גופה, בצלקותיה, ביומיום במחלקות השיקום. משפחה ששני בניה נפצעו בפעילות הצבאית ברצועה.

את עופר שפיצר, אביהם של בן ורתם, פגשתי באמצע לילה חשוך וסוער, ינואר 2009, באחד מחדרי ההמתנה בבית חולים בילינסון. בנו, בן שפיצר, שכב מעבר לזכוכית כשהוא מורדם ומונשם, ללא יד ימין ועם יד שמאל משותקת ומדולדלת, עם רסיסים בכתף והכי גרוע: עם פגיעת ראש קשה, נקזים בגולגולת ואחרי שני ניתוחי ראש מורכבים. לאף אחד לא היה ברור אז האם בן יחיה - ואם יתעורר, מה יהיה מצבו. כעבור כמה ימים, באותו מקום בטיפול נמרץ, פגשתי גם את אחיו של בן, רתם, אז בחור כבן 17, תלמיד כיתה י"א שאחיו מתנדנד בין חיים למוות.

בן נפצע בעזה, במבצע "עופרת יצוקה" בשכונת שג'אעיה, מאש כוחותינו. הוא שירת בגדוד 13 בגולני כנגביסט. שלושה שבועות אחרי שנפצע התעורר, ומאז אני מלווה אותו ואת משפחתו במסע השיקום המופלא שלו. כעבור כמה שבועות הוא חזר לדבר, אחרי חצי שנה חזר ללכת, ולא מזמן, לפני כשנה, אפילו חזר לנהוג.

במהלך השיקום היו אלה אביו עפר, ואמו נתיבה, שליוו אותו ועזרו לו לקבל את הנכות וללמוד לחיות איתה. אך גם אחיו הצעיר, רתם, היה שם בשבילו. למעשה, בלילה בו נפצע בן, היו אלה רתם ואביו שקיבלו את הבשורה והגיעו לבית החולים לראות אותו מובל אל חדרי הניתוח. אחר כך, בחדרי השיקום, סייע רתם לאחיו הגדול ותמך בו - וגם התלבט ביחד אתו, להיכן להתגייס. אף אחד מהם לא צפה שכעבור חמש שנים יהיה זה רתם שייפצע, באותה רצועת עזה, באותה שכונה, שג'אעיה, תחת אותו הגדוד, במלחמה שהתחילה אז - עופרת יצוקה, ולא הסתיימה עד היום - צוק איתן.

ביולי האחרון, ביום הראשון לפלישה הקרקעית, שוב קיבלתי טלפון מעפר. "רתם נפצע, אני בדרך לברזילי", הוא אמר לי, "הרגל שלו רוסקה מפיצוץ של רימון בנגמ"ש". נכנסתי לרכב ודהרתי לאשקלון. דז'ה-וו, אמר לי עופר כשהגעתי. ד-ז'ה וו.

האם רתם התלבט אם להיות לוחם? בודאי שהתלבט. האם הוריו התלבטו אם לאפשר זאת: בוודאי. אך התשובה הייתה ברורה לו ולהם. והיא לא תשובה קלישאתית, משום שקלישאות נדירות אצל משפחת שפיצר, האמת מוטחת ישירות ובפנים: ההורים לא התערבו בהחלטתו של רתם משום שאלה הם חייו, ואין להם זכות להתערב בהם.

רתם הכריע בעד ההליכה לקרבי ממניעים אישיים, וכלשונו, "מה הופך את הסיפור שלי למיוחד?". כלומר, יש משפחות שנהרגו להם יקיריהם ועשו את הצעד, יש אחרות שבנם נפצע, והוא לא רואה בסיפורו משהו חריג, זה רק אנחנו שרואים זאת כך.

ובכל זאת, כדאי לשאול את עצמנו כחברה, כישראלים שכאילו מורגלים בכל הסבל הזה: כמה התמודדות יכולה משפחה אחת להכיל. ומה יש להם לומר על המציאות המדממת הזאת.