"בגיל 14.5 וחצי לא יכולתי לנשום" - 30 שנים אחרי: חזרה לאונס הקבוצתי בשמרת
יעל גרינברג, שהפכה כבר לסבתא, ממשיכה לאסוף את שבריי חייה 30 שנים אחרי הפרשה, שהפכה לסמל במאבק על זכות הנשים על גופן. מנגד, הנאשמים הצליחו לשקם את חייהם. "כל הזמן חושבת איך החיים שלי היו נראים אם זה לא היה קורה"
זה קרה לפני שלושים שנה. חבורת נערים, קצתם בני קיבוץ "שמרת" שבצפון, אנסו נערה, בת הקיבוץ, בת 14 וחצי. אונס קבוצתי שנמשך כמה ימים.
בית המשפט המחוזי זיכה את שמונת החשודים מחמת הספק, אבל אז קמה צעקה ציבורית שכמותה לא זכורה בכל הקשור למשפטי אונס, ובית המשפט הרשיע ארבעה מהם.
הפרשה הפכה לסמל במאבק על זכות הנשים על גופן והובהר בה כי הגבר חייב לקבל הסכמה מפורשת של האישה, ואם לא קיבל הסכמה כזו - מדובר באונס. שלושים שנה אחרי, הנערה, יעל גרינברג, שהפכה כבר לסבתא, ממשיכה לאסוף את שבריי חייה, בעוד הנאשמים הצליחו לשקם את חייהם.
"אתה מגיע לגיל 14 וחצי ובמשך חודשיים אתה לא יכול לנשום בגלל מה שקרה לאמא", מספרת בתה של גרינברג, אוראל שופי. "זה גיל שהוא כל הזמן תקוע בראש", מספרת גרינברג, "אני כל הזמן חושבת איך החיים שלי היו נראים אם זה לא היה קורה".
אין לה ולמשפחתה רכוש. כל הרהיטים שייכים לבעל הדירה המושכרת בקריית אתא, שגם אותה הן צריכות לעזוב בקרוב. יעל לא עובדת ואוראל בתה עובדת בשתי משרות, אבל החשבון שלהן מעוקל בגלל חוב של 1.5 מיליון שקלים להוצאה לפועל, חוב שצבר אבי בנותיה, שנטש והשאיר אותן בבוץ.
היא הייתה אז ילדה יפה שהתאהבה בילד. סיפור התבגרות נאיבי שנרמס תחת גופם הדורסני של אנשים בני 17, שחיסלו לה את החיים, לה ולבנותיה. עד היום שמה מבוזה בעוד שאצל האנסים המצב הפוך. עבורה זה אולי מאוחר, אבל עבור החברה פרשת האונס בשמרת והשלכותיה חייבים להדהד.