זיכרון להמונים: כך עברה הנצחת השואה מהמוזיאון לסלולרי
עולם העברת המסרים משתנה, הפלטפורמות מתחדשות, ובמקביל מספר העדים הולך וקטן עם השנים. זה מחייב את מפעל ההנצחה לפנות לפתרונות יצירתיים, ולצד המשבחים - יש גם מתנגדים
מיזם חדש שהתפרסם בשבועות האחרונים ומבקש לספר את סיפורה של ילדה בשואה בשם אווה דרך סרטונים קצרים באינסטגרם, עורר מחלוקת בשיח הציבורי והעלה לדיון סוגייה שהיא רלוונטית היום יותר מאי פעם – הקשר בין הנצחת השואה לפלטפורמות הדיגיטל.
המתנגדים למהלך טענו שהוא מוזיל את השואה, מזלזל בתוכן, ושפלטפורמת האינסטגרם היא שטוחה מדי ולא מתאימה ככלי להנצחה. התומכים מאידך, טוענים כי על מנת לפנות לדור הצעיר ולשמר את זיכרון השואה גם שנים רבות אחרי שלא יהיה מי שיספר עליה מפיו, יש לעשות שימוש בכלים שיש להם את הפוטנציאל להגיע לקהלי יעד האלו.
"הפלטפורמות האלה מאפשרות, קודם כל, להנגיש את השואה", הסביר נעם מנלה, חוקר תודעה דיגטלית, "אנחנו בעצם מקבלים את מה שפעם קיבלנו בארכיון או במוזיאון - ברשתות החברתיות. לניצולי שואה כבר כמעט אין את הכלים האלה, אז יש פה איזשהו תיווך".
מפעל ההנצחה נמצא למעשה בנקודה מכריעה, כיוון שקורים במקביל שני תהליכים שדורשים "לחשב מסלול מחדש". ראשית, עם השנים ישנם פחות ופחות אנשים שיכולים לספר ולהעיד על השואה. התהליך השני, הוא היווצרות עולם חדש של העברת מסרים. הספרים עבי הכרך, הסרטים בשחור לבן, ואפילו הסיורים במוזיאונים מאבדים את הרלוונטיות שלהם עבור אלה שאנו שואפים שימשיכו להניע את המפעל הזה לעוד שנים רבות. נראה שהגופים האמונים על ההנצחה מבינים שמי שיתעלם מהמגמות החדשות – מהר מאוד ימצא את עצמו מחוץ לשיח, ומי שלא יוכל לספק תכנים בדרך שהדור החדש, ובעוד עשורים בודדים כל העולם, רגיל לצרוך אותם – יהפוך ללא רלוונטי.
מי שהבינו את הצורך הזה לשינוי בגישה הם לא אחרים מ"יד ושם", שהשנה יצאו בשיתוף פעולה עם פייסבוק עצמה, במסגרתו, שני הגופים יצרו יחד שני פרוייקטים. הראשון הוא "קיר הזיכרון" - שמאפשר לכל גולש להנציח אדם שנרצח בשואה כך ששמו יופיע יחד על קיר זיכרון וירטואלי באתר יד ושם. וכמובן, ניתן לשתף את ההנצחה גם בעמוד הפייסבוק האישי. הפרויקט השני נקרא "לכל איש יש סיפור" והוא מאפשר למשתמשי פייסבוק לשתף סיפור של נרצח בשואה, שיבחר באופן אוטומטי באתר, בעמוד האישי שלו או בסטורי.
מלבד הפרוייקטים המיוחדים, גופים רשמיים מראים גם נוכחות שוטפת ברשתות החברתיות. כך ל"יד ושם" יש חשבון אינסטגרם פעיל ועמוד פייסבוק שתוכלו לראות בו השנה את טקס הפתיחה של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשידור חי. למוזיאון מחנה ההשמדה אושוויץ יש עמוד פייסבוק עם כמעט 300 אלף עוקבים. באתר הרשמי של אושוויץ, תוכלו לעשות סיורים וירטואליים במחנות ההשמדה המשומרים. "לפני כמה ימים ישבתי עם חוקרת שואה", סיפר מנלה, "ופתאום היא הסתכלה בטלפון ואמרה - 'אה, אושוויץ עשו לי לייק'. מה שיפה בזה, זה שכל האנשים האלה החליטו מיוזמתם ומבחירה לעקוב אחרי העמודים האלה ולצרוך את התכנים".
גם יזמים פרטיים הצטרפו למאמץ ויצרו פלטפורמות שונות בדיגיטל להנצחה ולזיכרון. דוגמה אחת היא אפילקציית "זיכרון" שפותחה על ידי שלושה שותפים בהתנדבות מלאה, ומאפשרת לגולשים להדליק נר זיכרון וירטואלי, לתרום לניצולי שואה, וכן היא מעלה נתונים על ניצולי השואה בארץ. דוגמה נוספת היא כאמור המיזם שעורר את השיח – "הסטורי של אווה", מיזם מצולם שמבקש לספר את סיפורה של נערה שנרצחה בשואה, על ידי סרטונים קצרים שיעלו מדי שעה לחשבון האינסטגרם הייעודי שנפתח עבורה. חשבון, שעוד טרם התחלת הפעילות השוטפת בו, מחזיק כבר כ-325 אלף עוקבים.
כאמור, ישנם גם מתנגדים לשימוש בפלטפורמה הדיגיטלית להנצחת מאורע כה קשה וטראומתי. לדברי מנלה, הבעיה בפלטפורמות הללו היא דווקא לא ה"שטחיות", כפי שנטען על ידי רבים. "הסכנה האמיתית היא שבדיוק אותה עוצמה ניתנת גם בידיים של אנשים שחושבים בדיוק הפוך מאיתנו, למשל מכחישי שואה", הסביר מנלה, "הדבר הזה מאפשר גם לייצר כלים שהם שקריים, ה-'פייק' יכול להיכנס לתוך העולם של השואה בשנייה. אני יכול לעצב תמונות חדשות של אושוויץ ולהתחיל להפיץ אותן ברשת בכמויות אדירות".
ואכן, מחקרים שבוצעו בגרמניה העלה נתונים מדאיגים לגבי הפעילות ברשתות החברתיות של גורמים קיצוניים. כך לדוגמא, באחד המחקרים עלה כי 85% מהפוסטים המפלגתיים ברשתות מגיעים ממפלגה שזוכה רק ל-15%-11% תמיכה בקרב העם, מפלגת ה–AFD, אלטרנטיבה לגרמניה. זו מפלגה ימנית קיצונית ששואפת לבטל נישואים חד מיניים, הוציאה מצע אנטי-אסלאמי, וחבריה קוראים לאסור טקסי שחיטה כשרה וברית מילה. בחודש מארס לבדו, היו 1,800,000 שיתופים לפוסטים של המפלגה - פערים אדירים מהמפלגות האחרות, שעומדות על עשרות אלפי שיתופים בודדים, וזאת על אף שהן גדולות ממנה בהרבה.
"אם כל הגורמים שעוסקים בשואה לא יהיו ברשת", טען מנלה, "הם מפסידים את המשחק מראש. הם חייבים לעשות את זה, אסור להם להיעלם לתוך תהום המוזיאון. הם חייבים להיות נוכחים איפה שאנשים נוכחים – כדי שהם יוכלו לתת את הפרספקטיבה והחקר ההיסטורי שלהם בצורה שאנשים יכולים לקבל אותה - אחרת הם מפקירים את הזירה. ככל שמחזיקי הסמכות בחקר השואה יפתחו חומרים, תמונות, קטעי ארכיון שהציבור יכול למשוך משם ולהעלות בעצמו לפי בחירה - ככה יהיה עושר השתתפותי ותיעודי ברשת, זה ביזור נכון של המידע ושל הנרטיב שאנו רוצים להפיץ".
המאמצים להנציח את השואה גם בחזיתות הדיגיטליות מאלצים אותנו להתעמת עם הסוגייה באופן שלא תמיד נוח לנו. מנלה ציין שהפלטפורמות הללו יכולות לעורר חוסר נוחות עבור אנשים כיוון שאין עליהן פיקוח: "נכנסים עוד סוגי קולות, קולות שהם לא בהכרח של חוקרי שואה או של אנשי מקצוע. קולות של ההמון, של אמנים, של אנשים פרטיים. זה מעורר חוסר נוחות, זה מפחיד נורא את העולם. אנשים רגילים לקבל את השואה בתיווך מאוד ברור, אז ברור שכשזה פוגש אותך כשאתה לא מוכן, בסטורי ובאינסטגרם - אתה נרתע. אבל חמש שנים קדימה זה כבר יהיה נורמה".
"מה זה סטורי באינסטגרם לעומת תמונה במוזיאון שמתחלפת עוד שבועיים? צריך להבין – כל הפלטפורמות הן לגיטימיות כדי להעביר את הרעיונות, המחשבות, ההסתכלות והאמנות שלך. אין עדיפות לפלטפורמה אחת על פני אחרת", הוסיף מנלה. "בכל פעם שהרשתות האלה 'עולות קומה' בנושא חדש, אנשים מזדעקים, אבל לאט לאט אנחנו מתרגלים - ואז עולים עוד קומה. אם נקח לדוגמה את הרגעים הראשונים שטראמפ התחיל לצייץ – היום זה כבר נורמטיבי, כולם יושבים ומחכים לציוצים שלו".
אולי השאלה שצריכה להוביל את הדיון הזה היא כיצד הדיגיטל ובעיקר הרשתות החברתיות מצטיירות לחלק מהחברה כפלטפורמה רדודה, דווקא בעולם שבו מנהיגי מעצמות מכריזים על מדיניות בטוויטר ול"יד ושם" יש חשבון אינסטגרם. האם לא הגיע הזמן להתייחס לרשתות החברתיות כפלטפורמה ראוייה להנצחה כמו כל אחת אחרת? בעבר, מי שהיה רוצה לספר סיפור עשה זאת במקום שבו נמצאים האנשים – בטלוויזיה ובעיתון. היום, הם נמצאים במקומות אחרים.