מותו של יהודה משי זהב: מוות לא מכפר על הכל | דעה

ישנו איזה חלום שכשיבוא היום ונמות, כולם יבואו ללוויה שלנו. כולם יסלחו לנו, ויזכרו את הדברים הטובים שעשינו. כך גם משי זהב תהה, אותו אדם שהטריד ופגע מינית בילדים ונפטר הבוקר. פתאום שכחו את כל הפשעים שלו, כותרות של הרב והעסקן והצדיק מילאו את אתרי החדשות כי זה דיי ברור לנו כמו שעשו קודמיו, מוות מכפר על הכל.

הרי זה דיי פשוט, על מודעות אבל כתובות עוונות? לא, רק צער על אובדן וכמה איש יקר היה. וזה נכון ומבורך לכל אדם באשר הוא אבל כאן זו לא מודעת אבל של קרובי משפחה אלא תקשורת שלמה שאומרת לנפגעים בפשטות: היי, ההוא שפגע בכם, היה גם אדם נחמד ובעל חסד. וכך נותנת לגיטמציה למעשי סדום ופגיעה.

מוות מכפר על הכל? את זה אנחנו צריכים לשאול את אלו שנפגעו ממנו. שהבושה שלו להיחשף בעוון כלפיהם הייתה כה גדולה שהוא היה מוכן למות. ולמה מגיע לו שנהלל אותו בתארים שצבר בחייו בשקר? לא היה רב ולא איש חסד אם הפשיט ילדים תמימים במקווה וברגע נהרסו חייהם.

המוות מכפר גם עליהם? נהפוך הוא. הוא רק פותח את הפצע, של האדם שציפה לריצוי, לסליחה, לתוקף שיודה במעשיו. אך נשאר עירום ללא תשובות, ובוקר אחרי? מהללים את אותו תוקף שנטל את חייו. רב הוא לא היה בשבילם, גם לא צדיק ולא כל תכונה חיובית אחרת. וזו לא הצעה להשחיר אדם לחלוטין, ניתן לזכור את מעשיו הטובים תחת הצל. מאחורי הקלעים. אבל לחלק לו תארי שבחים בצמרת של אתרי חדשות?

הנפגע עם תופעה כזו לא ישתוק. אנחנו צריכים לזכור. פגיעה מינית עבורם היא רק ההתחלה, אבל הטיוח ופקפוק החברה מסביב היא הכאב הגדול. כשאנחנו תומכים או מעריצים איש שפגע מינית בילדים אנחנו בעצם אומרים לנפגעים: אנחנו לא מאמינים לכם. ואם תשאלו אותם, הנפש שלהם מתה כבר מזמן.