אלוהים, עזור לאמריקה

כמה תובנות ממפגשים עם חברי קונגרס

השבוע מצאתי את עצמי מוזמן לאירוע חגיגי. הפעם לא היה מדובר בבר מצווה, אלא דווקא בוועידת המפלגה הרפובליקאית במחוז דאצ'ס שבמדינת ניו יורק. אני מניח שרמת ההזדהות שלי עם הרפובליקאים שווה לזו של ביבי עם התנועה לצדק חברתי או אף נמוכה ממנה, אבל הסקרנות והאנתרופולוגיה הכריעו את הכף, ושמתי פעמיי צפונה. בלבי ציפיתי לסוג של מרכז הליכוד, אבל נחתי היישר במקבילה המקומית של חתונת טייקונים ביער: אולם אירועים מפואר לחופי ההדסון - הגועש עדיין אחרי איירין - היה זירת האירוע, הוגשה ארוחת ערב חגיגית, והיין ושאר סוגי אלכוהול זרמו כמים.

לבוש במיטב הג'ינס וחולצת הטי שגיליתי בארון באותו בוקר ובלתי מגולח בעליל, נעתי בין מאות מחוקקים ותורמים, בעת שהם כולם, ללא יוצא מן הכלל, עטו חליפות שחורות או כחולות (עם עניבות אדומות) או שמלות ערב מהודרות. באותה מידה יכולתי לשאת שלט "דמוקרט" או "טרוריסט", שהם בגדול אותו הדבר עבור הקהל הזה. המפות על השולחנות היו כחולות, המפיות אדומות, ודגלים לרוב התנוססו סביב. כל 400 האורחים היו לבנים (מתוכם שני יהודים), וכל המלצרים, ללא יוצא מן הכלל, היו שחורים או היספנים - אבל עם כפפות לבנות. אני מניח שלא לכך התכוון לינקולן, הנשיא הרפובליקאי ששיחרר את העבדים לאחר מלחמת האזרחים, אבל לך תדע.

המארח שלנו היה מייק מקורמיק, מזכיר המפלגה במחוז וטיפוס חייכן ושובה לב. מייק הכיר לי מיד את חבר הקונגרס הראשון שלי, קולונל (בדימוס) כריס גיבסון. הקונגרסמן זכה בארבעה כוכבי ברונזה ובעיטור הלב הסגול (המוענק על פציעה) במהלך ארבעת סבבי השירות הקרביים שלו בקוסובו ובעירק. הוא דוקטור למדע המדינה ומרצה במכללה הצבאית בווסט פוינט, קתולי, נשוי ואב לשלושה ילדים, ונראה כמו הכלאה גלוחת עורף בין אוליבר נורת למאט דיימון. מראהו של גיבסון החזיר אותי מיד לעשרות סרטים אמריקאיים שבהם צפיתי, וחשבתי בלבי שהאיש כמו נלקח ישירות מהליהוק של "לכשכש בכלב", עד ששוב נזכרתי שזה ההפך: בסרטים מלהקים טיפוסים כאלה כי כך בדיוק הם נראים במציאות.

מיד אחריו פגשתי את מרק (מרקוס) מולינרו, האיש הצעיר ביותר שנבחר לראשות עירייה בתולדות ארה"ב (בהיותו בן 19). מרק הוא אמריקאי-איטלקי גאה, פעיל בשורות הכבאים, קתולי, נשוי ואב לשני ילדים. הוא בחר במסלול של שירות ציבורי, ומייק אף הסביר לנו בארבע עיניים שמרק הוא התקווה הלבנה הגדולה של המפלגה בניו יורק, ושהוא לוטש עיניו לתפקיד מושל ניו יורק לאחר שהמושל הנוכחי, אנדרו קומו, יהיה לנשיא ארה"ב ב-2016. "אף שהוא דמוקרט, קומו הוא איש רציני", הודה מייק בלחש, וחזה שברק אובמה יזכה בבחירות הקרובות וקומו באלה שאחריהן. כששאלנו מדוע הוא חושב שאובמה ייבחר שוב, הוא שינה נושא.

לאחר מכן פגשתי את יו"ר הרפובליקאים במדינת ניו יורק רבתי, אד קוקס. האיש הוא התגלמות האצולה הרפובליקאית: נולד למשפחה הנכונה, הלך לבתי הספר הרצויים, שותף במשרד עורכי דין בוול סטריט המתמחה בתאגידים ובניירות ערך, וחשוב מכל - ב-1971 נשא אד לאשה את טרישה ניקסון. כן, הבת של.

משם נקראתי בבהילות לפגוש חברת קונגרס נוספת, בעיקר משום שזו שבה בדיוק מביקור בישראל. חברת הקונגרס נאן הייוורת' היא לותרנית, דוקטור לאופטומולוגיה בהשכלתה ואם לשני ילדים. מובן שמיד שאלתי אותה אם היא ביקרה בישראל עם גלן בק, והיא גילגלה עיניים והכחישה כל קשר. מצד שני, אף שהיא מדברת בהיגיון, התברר שמיד לאחר הוריקן איירין סירבה הייוורת' להקצות עוד כסף למאמצי ההצלה והשיקום במחוז כל עוד לא יבוצעו קיצוצים במקומות אחרים. על המהלך הזה הגדיר אותה ה"ניו יורק מגזין" - "אשת מפלגת התה של ניו יורק".

בהמשך ישבנו לשולחנות וראינו את המכובדים מובלים לשולחן הנאומים בידי תזמורת של נגני חמת חלילים בתלבושות מסורתיות. השריף עלה לבמה והשביע את כולנו חגיגית לדגל ולרפובליקה, ולאחריו עלה ראש העירייה ופצח בתפילה. אחרי שהתפללנו הרכנו ראש לזכר חללי ארה"ב, ואז שוב הרכנו אותו לזכר ה-11 בספטמבר, שאותו נשבענו שלוש פעמים לא לשכוח לעולם. אחר כך מחאנו הרבה כפיים, וקצת כמו בבית כנסת קמנו וישבנו לא מעט פעמים: לכבוד ותיקי מלחמת העולם השנייה שהיו בקהל, לכבוד דונלד טראמפ שלא הגיע אבל שלח נציג בכיר במיוחד, לכבוד המתנדבים המצטיינים של המפלגה במחוז, וכמובן לכבוד התורמים.

מיודענו מולינרו נאם בשצף תוך שהוא תוקף את מתחריו הדמוקרטים פעם אחר פעם, ומיד חוזר ומדגיש שצריך לעבוד יחד כצוות. הקולונל מהקונגרס הסביר שכל הבעיות של ארה"ב, ללא יוצא מן הכלל, מתחלקות לשלושה חלקים. קוקס טינף על אובמה מכף רגל ועד ראש. הגברת הייוורת' גילתה בקיאות מרשימה בתוצאות משחקי הניו יורק יאנקיז. כולם, ללא יוצא מן הכלל, קינחו את דבריהם ב-God Bless America. - אחר כך נערכה הגרלה בסגנון בינגו וכולם זכו בבובות או בבקבוקי אלכוהול ועלו הקבצה. התנחמתי בכך שלכולם, ללא יוצא מן הכלל, היו אייפונים ולאורך האירוע הם התעסקו בהם יותר מבנואמים, חוץ מאשר כשאמרו God Bless America, כמובן. בדרך הביתה התקשרתי לבת זוגי ואמרתי לה: God Help America.