עולם כמנהגו: שלוש התרופות של הכלכלה העולמית לכל משבר ובעיה

רפורמות, רפורמות, רפורמות - זה כלי הנשק של ועידת קרן המטבע

כמה ממשתתפי הסמינרים השונים שהתקיימו בסוף השבוע בוועידת קרן המטבע והבנק העולמי בוושינגטון סיפרו שהמארגנים ביקשו מהם להיות פרובוקטיביים בדבריהם. שיהיה מעניין. בדרך כלל זו אינה דרישה חריגה. מטרת הכנס היא ליצור שיח ועניין, ואין טעם לייבש את האורחים שבאו מכל קצות העולם בשיחות משמימות ורדומות. אבל בחמש השנים הקודמות לא היה צורך בפרובוקציות הללו. מנפילת ליהמן ברדרס ב-2008 העולם כולו נראה כמו פרובוקציה אחת גדולה.

החרדה שליוותה מאז את כלכלת העולם הצליחה ליצור כאן מדי שנה סוגיה בוערת במיוחד להיאחז בה גם בלי פרובוקציות. תחילה הופנה זעם כלפי הבנקאים הנבלים שיצרו את המשבר; בהמשך הופנתה ביקורת כלפי הממשלות שנכנסו כתוצאה ממנו לחובות עצומים; לאחר מכן הועלו בעיות שהסתעפו מהמשבר - החשש מפירוק גוש היורו ופרישת יוון ממנו, הצנע באירופה וכמובן עשרות מיליוני המובטלים ששילמו את מחירו.

רבים ממשתפי הוועידה הנוכחית התבקשו לענות על השאלה אם המשבר הגלובלי מאחורינו. התשובה הנפוצה היתה: כן, אבל. כן - כי רואים בלימה בהידרדרות ואף שיפור מסוים בארה"ב ואירופה; אבל - כי תופעות לוואי רבות של המשבר נותרו כאן, ולקחים רבים עדיין לא הופקו. אמנם המשבר הפוליטי בארה"ב, שמאיים להביא את הכלכלה הגדולה בעולם לחדלות פירעון אם לא יימצא הסדר להגדלת תקרת החוב, מרחף כאן באוויר, אך רבים נותנים אמון בממשל שימצא פתרון.

כריסטין לגארד, יו"ר קרן המטבע, רגהורם רג'אן, נגיד הבנק המרכזי של הודו, גאנג, סגן נגיד הבנק המרכזי של סין, ואחרים שהשתתפו בפאנל בהנחיית ריצ'רד קווסט מ–CNN, הביעו את אמונם שהממשל ימצא פתרון. קווסט רעם עליהם: "מאיפה אתם יודעים? למה אתם כל כך בטוחים?" לגארד התנדבה להשיב בדיפלומטיות ש"אנחנו מאמינים ביכולת האנושית"; רג'אן אמר: "השווקים שבריריים מדי, אנחנו לא צריכים שארה"ב תגיע לחדלות פירעון"; ואילו שר הכלכלה והתחרותיות הספרדי, לואיס דה גיינדוס, המתמודד עם אבטלה של 25% בארצו, אמר: "זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו. אני מקווה שנימנע מזה".

ייתכן שמשבר תקרת החוב הוא עניין קצר טווח שייפתר כך או אחרת בתוך שבועות, בהנחה שמשחק ה"צ'יקן" שמתנהל בפוליטיקה האמריקאי לא יצא משליטה. אבל בוועידה הזו צפו כמה בעיות שיכולות בקלות להעסיק את כולם כאן עוד כמה שנים טובות. עוני, אי־שוויון, צורך ברפורמות - כולם כאן כדי להישאר. מארגני הוועידה בנו תוכנית עמוסה של עשרות סמינרים ועוד עשרות אירועים שונים שמתקיימים במקביל ונוגעים כמעט לכל בעיה כלכלית משמעותית בעולם. כמה מהמשתתפים, ובראשם לגארד ונשיא הבנק העולמי ג'יום יונג קים, מדלגים מפאנל לפאנל ומדברים בשטף, וגם בלא מעט דיפלומטיות, על כל בעיה עולמית.

60% עובדים ב"שחור"

לכל אזור יש בעיות משלו. באפריקה ובחלק ממדינות אסיה מתמודדים עם עוני מחריד של 2 מיליארד איש ומושפעים משינוי האקלים ומשחיתות; אירופה סובלת משונות בולטת בין מדינות הדרום למדינות הצפון באופן שמקשה להתקדם עם איחוד הגוש וליצור איחוד פיסקלי ואיחוד של הפיקוח על מערכת הבנקאות; סין מתמודדת עם גידול חד באי־שוויון ועם אתגרים כמו תוכנית להעביר מהכפרים לערים כ-300 מיליון איש; וארה"ב, כאמור, שקועה במאבק הפוליטי הפנימי שעלול לצאת משליטה ולדרדר את כולם.

בעיה משותפת לרבות מהמדינות היא האבטלה, ובמיוחד אבטלת צעירים. העולם זקוק נואשות לעשרות מיליוני משרות, גם כדי לספק לאנשים פרנסה ותקווה וגם משום שאבטלה המונית כפי שיש ביוון ‏(27%‏), בספרד ‏(25%‏) ובוודאי במדינות העניות היא מתכון לעוני, לכאוס חברתי ולאלימות. באופן לא מפתיע, מוצעים כאן שלושה פתרונות לכל סוגי הבעיות - מאפריקה ועד אסיה, אירופה וארה"ב: רפורמות, רפורמות ורפורמות. איכשהו, המושג הזה, קיבל לאחרונה דווקא אצלנו איזו קונוטציה שלילית של "עייפות מרפורמות". זה כמובן נובע מכך שמרפורמות יש נפגעים, כי תכליתן היא שינוי הסדר הקיים וניסיון ליצור מציאות אחרת. טובה יותר.

כאן בוושינגטון איש לא מתאר את הרפורמות כעניין שלילי. להפך. בכל דיון כמעט, וכל בעיה שמעלים כאן, מיד עולה פתרון הקסם: רפורמה. מהי רפורמה? שינוי מבני שמאפשר להיחלץ מבעיה קיימת וליצור מציאות חדשה. האם יש לה תופעות לוואי? בהחלט. הקמת גוש היורו היא מעין רפורמת ענק שמוקדם עדיין לנתח את הצלחתה, ודאי בעיצומו של משבר. אבל ניתן לראות בו דוגמה טובה לדינמיקה שנוצרת בעקבות רפורמה גדולה: כשמתעוררת בעיה, כפי שיש בגוש היורו בשנים האחרונות, מתפתח ויכוח מה עושים - האם לפרק את הגוש או להפך, להמשיך הלאה בכל הכוח ולהביא גם לאיחוד פיסקלי ובנקאי.

תופעת הלוואי הקטלנית ביותר של המשבר היא האבטלה הגבוהה שהוא זרע כמעט בכל מקום. אמנם במדינות ערב ובאפריקה היו גם לפני המשבר שיעורי אבטלה גבוהים שהגיעו אפילו ל-50% מכוח העבודה, אבל עכשיו זו כבר לא תופעה של העולם השלישי. המדינות המפותחות והשווקים המתעוררים סובלים גם הם. באיטליה, ספרד ויוון ארבעה מכל עשרה אנשים אינם עובדים. זה חמור בעיקר אצל צעירים. בדרום ומזרח אירופה אבטלת הצעירים כפולה משיעור האבטלה הכללי.

קרן המטבע השקיעה בשנים האחרונות מאמצים להבין ולנתח את האבטלה והשפעותיה ובעיקר את הדרכים לצמצם אותה. היא מציעה פתרונות שונים לעולם המפותח ולשווקים המתעוררים. במדינות המפותחות, המתכון לטיפול באבטלה הוא באמצעות תמריצים ופעולות פיסקליות כמו הטבות לעידוד יציאת אמהות לעבודה, סיוע לחד־הוריות ומבוגרים והטבות לאנשים עובדים.

בשווקים המתעוררים ממליצה הקרן לעשות רפורמות מבניות בשוק העבודה ובשווקים הפיננסיים. שם נדרש גם מעבר לעבודה בצורה מדווחת - מה שלא קיים כיום. שר ממקסיקו שדיבר כאן בוועידה, סיפר שבמדינתו נעשתה רפורמת מס נהדרת שנועדה לטפל בין השאר באי־השוויון, אלא שנתוני הפערים לא השתנו. הסיבה: 60% מהעובדים אינם מדווחים, כלומר עובדים ב"שחור".

ההבחנה בין העולם המפותח לעולם המתפתח מעוררת כמובן מיד את השאלה איפה ישראל נמצאת. על פי נתוני קרן המטבע, אנחנו ממוקמים במקום מצוין בשנים האחרונות עם שיעורי צמיחה גבוהים ושיעורי אבטלה נמוכים. הרבה מאוד מדינות היו רוצות להתחלף איתנו. אלא שהגרפים האלה אינם חושפים בעיות חריפות שיש לנו בשוק העבודה כמו ההבדלים בין עובדים מוגנים לכאלה שאינם מוגנים, אכיפה ירודה של חוקי עבודה, וכמובן שיעור השתתפות נמוך בשוק העבודה בקרב גברים חרדים ונשים ערביות.

קרן המטבע מתארת תהליך שנעשה בעולם מאז שנות ה–80 של הפחתת המס על עבודה מצד אחד והעלאת המס על צריכה מצד אחר. שיעור השינוי - זהה. זה אמור לדחוף יותר אנשים לעבוד כי התמריץ לעבוד גדל בשעה שיכולת הקנייה נשחקת. תמריץ אחר לעבודה הוא לצמצם הטבות סוציאליות ותשלומי העברה.

גם כאן, מה שנעשה בישראל מעורר שאלות. מצד אחד קיצוץ קצבאות ודחיפת החרדים לעבודה. מצד אחר, לאחר עשור של הפחתת המס על העבודה יש שינוי כיוון, וגם המסים העקיפים עולים ‏(המע"מ הועלה בתוך שנה ב-2%‏). את התוצאות נראה בעוד שנה־שנתיים ואולי יותר. מה שעדיין לא נעשה אצלנו הוא רפורמה בשוק העבודה שתהפוך אותו לגמיש, תחרותי ושוויוני יותר - כך שיספק הזדמנות ותקווה לאותם צעירים שמעדיפים לעבור לברלין.

אבטלת הצעירים מדאיגה

אבטלת צעירים מעסיקה מאוד רבות מהמדינות. האביב הערבי הוא תמרור אזהרה למדינות רבות שבהן יש שיעורי אבטלה גבוהים וחוסר שקט חברתי. נמט שפיק, סגנית נשיא בקרן המטבע הבינלאומית, העלתה כאן רעיון כיצד ניתן לשלב צעירים בשוק העבודה: להפחית את שכר המינימום לצעירים ולהגביל את השכר לעובדים בכירים יותר. כך תינתן לצעירים דריסת רגל ותקווה להתקדם בעתיד. הרעיון הוצע לשר הכלכלה הספרדי שדחה אותו מיד בנימוק ששכר המינימום בספרד ממילא נמוך במיוחד בהשוואה לגוש היורו. מעניין אילו תגובות נקבל בישראל על הצעה כזו.

פרופ' קנת רוגוף מאוניברסיטת הרווארד הזהיר כאן כי האבטלה יכולה להוביל לפיצוץ חברתי בעולם, והוא גם מחה על הדיון שמתנהל בשאלת הצמיחה. "צמיחה גבוהה זה חשוב, אבל קיימת הערכת חסר של חשיבות היציבות. לא משנה אם הצמיחה היא עוד אחוז. מה שחשוב הוא שתהיה יציבות, כי רק יציבות מאפשרת למשקיעים להשקיע, ובשנים האחרונות לא ראינו יציבות".

אם ניאחז בדבריו, אז יציבות היא תנאי חשוב לביצוע השקעות - אבל כפי שהכלכלה העולמית מתנהגת, זה כנראה לא הזמן הנכון לרפורמות; זו מדברת על הרפורמות שלה רק כשהמצב קשה וכולם נמצאים עם הגב לקיר.