לאורך יש מחיר

בערכאות הנמוכות רואים את פסקי הדין הארכניים של העליון ומתאימים עצמם למגמה

האם לא ראוי ששופטי בית המשפט העליון יחנכו את ציבור עורכי הדין לקצר בכתיבת כתבי טענות באמצעות דוגמה אישית? פסקי דין המתארכים יתר על המידה וכתבי טענות המתרחבים שלא לצורך הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מנוף המשפט בישראל. בניסיון למנוע את התופעה הונחו לאורך השנים כמה הצעות חוק לצמצום פסקי הדין ותמצות הנמקותיהם. לעת עתה ההצעות נשארות הצעות בלבד. אף שניתן להבחין במגמת מיתון מסוימת, אנו עדים לפסקי דין רבים היוצאים מבית המשפט העליון ונפרסים על פני עשרות רבות ולעתים מאות עמודים. אשר גרוניס נשיא בית המשפט העליון . צילום: אלכס קולומויסקי באופן טבעי מחלחלת המגמה גם לערכאות הנמוכות. מלבד ההכרעה הנקודתית בסכסוך שהובא בפני בית המשפט, במקרים רבים כולל פסק הדין ניתוחים מעמיקים, הפניה השוואתית לדין זר, ניתוח של הדין העברי והבעת דעה של שופטים בנושאים שאינם רלבנטיים להכרעה. שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות אף מצאה לנכון להעיר לשני חבריה על שהרחיבו שלא לצורך בשאלה משפטית שאינה נדרשת: "להשקפתי בכתיבת פסקי דין מן הראוי להתמקד ככל הניתן בסוגיות הצריכות הכרעה ואין להרבות באמרות אגב" (ע"א 7731/11).
במקביל ניתן להבחין בהארכה ופירוט יתר של כתבי טענות שמגישים עורכי דין. נראה שהסגנון הארכני של השופטים מעניק גושפנקה פסיכולוגית לדבר. באחד מפסקי הדין של העליון צוין שהמגמה היא לשדרג את כתבי הטענות ואת רצינותם, עניין שמן הסתם גם משליך על אורכם. בפסק דין אחר ציין הנשיא אשר גרוניס: "אילו נעשתה בדיקה השוואתית, אין לי ספק שהממצא הברור היה שכתב טענות ממוצע דהיום ארוך בהרבה מזה שהיה מוגש לפני שנים" (רע"א 615/11). בתי המשפט שמאריכים בכתיבה אינם רואים בעין יפה, בלשון המעטה, כתבי טענות ארוכים. השופטים רואים בכך גזילת זמן ומשאבים ולעתים בית המשפט אף מעניש עורכי דין על כך. מצער שדווקא הדוגמה האישית לא עלתה על דעת השופטים: פסקי דין מתומצתים יהיו מסר ברור בהרבה עבור עורכי הדין הטורחים להכביר מילים במסמכים שהם מגישים לבית המשפט.
הכותב הוא שותף מייסד במשרד עורכי הדין גד מינא ושות'