התשואה בתיק - עניין של בחירה

>> בשל עבודתי, אני צרכן כבד של תקשורת פיננסית - מישראל ומהעולם. לתקשורת בכלל, ולתקשורת הפיננסית בפרט, כמה תפקידים. אחד מהם הוא לבקר ולהצביע על כשלים, תקלות, התנהגות לא נאותה ועיוותים כאלה ואחרים.

זהו תפקיד חשוב ומרכזי, אבל הוא אינו היחיד. תפקיד נוסף הוא לספק לציבור מידע אמין ולהסביר את המשמעויות של אירועים ותהליכים. תקשורת פיננסית טובה מסייעת לצרכניה להבין טוב יותר את העולם, לקבל החלטות שמתאימות עבורם - ולהבין את ההשלכות האפשריות של כל החלטה.

הרושם שלי הוא שהתקשורת הפיננסית הישראלית מודעת לתפקיד כמבקרת, ולוקחת התפקיד הזה ברצינות רבה. מצד שני, מתוך חדוות הביקורת, היא זונחת לא פעם את תפקידה השני: להסביר, ללמד, לספק מידע מדויק וענייני שיעזור לציבור להבין טוב יותר את העולם הכלכלי והפיננסי. ביטוי מובהק לתופעה הזאת הוא הטקס החודשי של פרסום תוצאות מסלולי החיסכון ארוכי הטווח - כמו קופות גמל ופוליסות ביטוח.

בתקופות שבהן התוצאות הן שליליות, כפי שקורה מדי פעם, הכותרות הן כסחניות ונשכניות. ניתן למצוא בכותרות ניסוחים בסגנון "הכספים התאיידו/ירדו לטמיון/נמחקו". יש לתקשורת גם נטייה להשתמש במקרים האלה במספרים גדולים ומאיימים.

בתקופות שבהן מתרחשות עליות שערים חדות (גם זה קורה לפעמים) מגיעים סופרלטיבים הפוכים: "החוסכים קיבלו תשואות חלומיות/ עמיתי הקופות הרוויחו מיליארדים" - וכן הלאה.

גירוי בלוטת תאוות הבצע בתקופה של רווחים הוא דבר רע מאוד למשקיעים משום שבתקופה של עליות, מנגנוני ההגנה מפני אופוריה חסרת היגיון נחלשים מאוד. בתקופה שכזו, תקשורת אחראית צריכה לעשות את ההפך - להתריע מפני הסיכון. אם פעילי השוק ובתי ההשקעות מלהיבים את הציבור בתקופות כאלה (מסיבה ברורה, שכן זהו האינטרס שלהם), העיתונות צריכה לבקר אותם על כך.

תקשורת אחראית צריכה לעשות את ההפך הגמור בתקופה של ירידות. בדיוק כפי שאינה צריכה ללבות את תאוות הבצע בשוק חם, עליה למתן את תחושת הפחד בתקופות של הפסדים.

התחרות האדירה על עינו ותשומת לבו של הקורא יחד עם ההיצע האינסופי של מקורות מידע רק מחריפים פעמים רבות את הסגנון המתלהם של התקשורת הפיננסית.

בטור הזה אנסה להביא בפני הקוראים עובדות כהווייתן. במקום אמירות דרמטיות אנסה לתאר בקצרה מהם הסיכונים והסיכויים הקיימים כיום באפיקי החיסכון ארוכי הטווח של הציבור.

תיקי הפנסיה נהפכו למסוכנים יותר

בעבודתי אני נתקל לא פעם בחוסכים שאינם מודעים כלל למבנה תיק ההשקעות ארוך הטווח שלהם. רבים מהם שבויים עדיין ברעיונות מהעבר. חוסכים כאלה סבורים שהרכב ההשקעות בתיק שלהם נותר כשהיה לפני עשר שנים או לפני 20 שנה.

באותן שנים, חלק גדול מהתיק הושקע באג"ח ממשלתיות שנסחרו אז בתשואות ריאליות גבוהות של 4%-5%. חלק קטן בהרבה מהתיק הזה הושקע אז במניות או באג"ח קונצרניות. כשיש ירידות, חוסכים כאלה נתפסים בהפתעה. הם נדהמים מגודל ההפסד בחיסכון לפנסיה, שאותו הם תופסים כסולידי מאוד, כשהוא כבר ממש לא כזה.

אלא שהעולם השתנה מאז. ממשלות ישראל נהגו באחריות תקציבית, וצימצמו מאוד את היקף הגירעון שלהן. כתוצאה מכך, לממשלה אין צורך בגיוסי חוב משמעותיים. במקביל, הריביות הממשלתיות ירדו דרמטית בכל העולם וגם בישראל. בעקבות זאת, האפיקים הסולידיים מציעים תשואות נמוכות בהרבה, ולכן פרופיל הסיכון בחיסכון ארוך הטווח עלה, כדי לפצות על ירידת התשואות.

עם הגדלת חלקם של ניירות הערך המסוכנים יותר בתיק עולה גם התנודתיות בשוויו. מחירי מניות ואג"ח קונצרניות תנודתיים יותר ממחירי אג"ח ממשלתיות. זוהי עובדה בסיסית, שמשפיעה על תנודתיות התיק כולו.

אין פה על מי לכעוס, את מי לבקר ואת מי להאשים. הנסיבות הכלכליות השתנו, והרכבי תיקי ההשקעות השתנו עמן. הבעיה היחידה היא שמשקיעים וחוסכים רבים אינם מודעים לכך.

פער הציפיות בין מה שהם חושבים שיש בתיק שלהם לבין איך שהוא נראה באמת יוצר את הטענות בימי ירידות, ואת הטענות האלה התקשורת דואגת לא פעם ללבות, במקום להסביר את העובדות.

סיכון גבוה או קצבה נמוכה

בואו ניקח כדוגמה תיק השקעות סכמטי, המורכב באופן גס משליש מניות, שליש אג"ח קונצרניות בדירוג בינוני-גבוה ושליש אג"ח ממשלתיות או אג"ח קונצרניות בדירוג השקעה גבוה מאוד. תיק כזה מאפיין מסלולי השקעות ארוכי טווח רבים.

תיק כזה אמור להניב לאורך זמן תשואה ריאלית (מעל לאינפלציה) של 4%-5% בשנה בממוצע. מניות צפויות להניב תשואה ריאלית של 7%-8%. האג"ח הקונצרניות יניבו תשואה ריאלית של 4%-5%, והאג"ח הממשלתיות או האג"ח בדירוג גבוה יניבו כ-2%.

לא מדובר כאן במדע מדויק - אלא רק בממוצעים בהסתכלות לטווח ארוך. תחת הנחות כאלה, לזוג בני 50 שצברו חיסכון של כמיליון שקל יהיו לעת פרישה בעוד 15 שנה קרוב ל-2 מיליון שקל, לפני הפקדות נוספות. תיק שכזה אפשר יהיה להעביר לאחר הפרישה למסלול סולידי שיניב כ-2% בשנה, ולמשוך ממנו קצבה חודשית של 12-13 אלף שקל על פני כ-15 שנה.

אלא שתיק פנסיוני שכזה כרוך בסיכון גבוה יחסית. נניח למשל שתהיה שנה גרועה בשוק ההון, שבה מחירי המניות יירדו ב-30%, מחירי האג"ח הקונצרניות יירדו ב-5% ולא יהיה כל שינוי במחירי האג"ח הממשלתיות. בשנה שכזו יראה התיק הפסד דו-ספרתי של 11%-12%. על פי ניסיון העבר, על פני 15 שנות חיסכון יהיו לפחות שתי שנים גרועות שכאלה, או גרועות יותר. סביר להניח שיהיו בתקופה שכזו גם שנים של רווחים דו-ספרתיים, אבל אין צורך להתלהב מהשנים הטובות - בדיוק כפי שלא צריך להתייאש מהשנים הגרועות.

ניתן אמנם להקטין את הסיכון לתנודתיות. מי שיחזיק למשל תיק שבו יש רק 5% מניות, 20% אג"ח קונצרניות ו-75% אג"ח ממשלתיות ואג"ח קונצרניות בסיכון נמוך מאוד יפסיד בשנה קשה, על פי התרחיש שתואר קודם, רק 2.5%. אין ספק שזהו הפסד הרבה יותר נסבל.

אבל אליה וקוץ בה. לאורך זמן, התשואה על תיק שכזה תהיה נמוכה יותר, פחות מ-3% בשנה. בתשואה שכזו, מיליון השקלים שחסכתם לא ייהפכו ל-2 מיליון שקל אלא ל-1.5 מיליון שקל בלבד. הקצבה החודשית שתוכלו למשוך בתחשיב כזה תהיה רק 9.5-10 אלף שקל.

זוהי הבחירה הקשה הניצבת כיום בפני החוסכים, וזוהי ההחלטה שעמה עליהם להתמודד. האם הם רוצים קצבה גבוהה יותר לעת פרישה, במחיר של תנודתיות גבוהה ופחות שקט נפשי - או שקט נפשי בדרך על חשבון המשאבים הכספיים שיעמדו לרשותם בעת הפרישה.

בעבר, כשאג"ח ממשלתיות הניבו תשואה ריאלית של 4%-5% בשנה, הדילמה היתה פשוטה יותר. אבל זה אינו המצב כיום. אלה הן העובדות, על קצה המזלג, והחוסך צריך לקבל החלטות על סמך העובדות האלה - בהתאם לצרכיו והעדפותיו.

-

הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות

-

אג"ח בדירוג השקעה

אג"ח שמקבלות דירוג גבוה מסוכנויות דירוג בינלאומיות או מסוכנויות דירוג מקומיות - כמו מעלות S&P ומידרוג