מי מנסה לפוצץ את טרכטנברג?

רמז: הטייקונים יהיו הראשונים לשמוח מגניזת הדו"ח

את מצעד "מאוכזבי טרכטנברג", שהתנוסס בגאון מעל כותרות העיתונים רק שעות ספורות לאחר פרסום הדו"ח, קל היה לצפות מראש. דפני ליף, שבעצמה סירבה לאחרונה להופיע מול חברי הוועדה, המשיכה לזלזל בעבודת הצוות: "חמישים יום עברו, ומה קיבלנו?" - שאלה בהתרסה - "הנחה על צהרון משנת 2017 ובחינה מחודשת של שוק הגז לבישול?".

אליה הצטרפו במתקפת הבזק עוד עשרות פוליטיקאים, ארגונים ועמותות, החל מנשות נעמ"ת ועד לידידי כדור הארץ. בפי כולם נשמע אותו המסר: הדו"ח חסר חשיבות, ריק מתוכן ולא יוביל לשינוי של ממש. רבים שלא תלו בו ציפיות מלכתחילה, הצליחו איכשהו להתאכזב בסוף.

העובדות, כרגיל, מורכבות בהרבה: טרכטנברג אמנם לא הגדיל את התקציב, אבל ניתב חלק ניכר מתוכו מביטחון לשיקומם של שירותים חברתיים; הגז הביתי הוא רק דוגמה (אגב, מרכזית ורלוונטית) לרשימת השווקים שבהם הוא מבקש לצמצם ריכוזיות ולהוריד את המחיר. "יוקר המחיה", קראנו בדיוק לבעיה הזו בהפגנות האדירות שאותן הובילה ליף במהלך הקיץ.

את יום הלימודים הארוך טרכטנברג קורא להפעיל בהדרגה, אבל חינוך חינם מגיל 3 הוא דורש מנתניהו כבר בספטמבר הקרוב. בגזרת הנדל"ן והבריאות ההמלצות לא נראות מספקות, אך בתחום המיסוי נענו כמעט כל תביעותיהם של ראשי המחאה: שכירים חזקים ישלמו יותר, פערי השכר יקטנו - והכל, יש להדגיש, בניגוד למדיניותו המוצהרת של ראש הממשלה.

במילים אחרות, טרכטנברג אמנם לא מציע לחולל מהפכת מעמדות - אבל ההשפעה המצטברת של מאות ההמלצות בדו"ח שחיבר עשויה להתברר כצעד הראשון בדרך לשינוי התפיסה החברתית. הלאמה של החינוך לגיל הרך, חיזוק הפרוגרסיביות של מס ההכנסה והגברת התחרות על כיסו של האזרח - כולם יטיבו בעיקר עם סימונה מדימונה, גם אם לא מספיק ולא בבת אחת. ומה עם הדרישה לעצירת ההפרטות, להגדלת ההוצאה, לפירוקו של חוק ההסדרים? על כל אלה אפשר ורצוי להמשיך במאבק הציבורי, מבלי לקבור תחתיו שינויים מהותיים שטרכטנברג מציע בתקציב ובקונספציה.

ועד אז, את מי באמת משרתות המתקפות האוטומטיות על הוועדה? את מי שעלולים כמובן להיפגע באופן מיידי ממסקנותיה: מקבלי השכר הגבוה שיידרשו כבר עכשיו לשלם עוד מסים; התאגידים הפרטיים שמהם תגבה המדינה מס חברות מוגדל; ראשי המונופולים הגדולים שייאלצו לפרסם לראשונה את רווחיהם; קבוצות ריכוז שייאלצו להתמודד עם ייבוא מתחרה במכס מופחת; משרד האוצר שאיבד לראשונה את שליטתו הבלעדית בתכנון הכלכלי; ואולי גם דפני ליף עצמה, שתצטרך להמיר את נאומיה חוצבי הלהבות בדיאלוג מקצועי אפרפר עם חברי הוועדה על תוספות ותיקונים. אם פרץ הלגלוג והזלזול שהיא הובילה יביא לגניזתו של שלב א' בשינוי, הטייקונים יהיו הראשונים לשמוח: גם משום שייחסכו מהם ההמלצות, ובעיקר משום שלא יהיה שלב ב'.

בזמן הקצר שעמד לרשותו, טרכטנברג פירסם דו"ח של פשרה: יש ממה להתאכזב ויש על מה לשמוח; יש מה לאמץ ויש מה לתקן.

ואולם, כבר עכשיו חשוב להתריע: סילוק התינוק עם המים, שעות אחדות לאחר שנולד, משחק באופן מובהק לידיהם של כוחות שמרניים בישראל המבקשים להנציח את הסדר החברתי הקיים. פסילה אנטגוניסטית של תוכן המסמך, על יתרונותיו וחולשותיו, פוגעת באינטרס הציבורי הרחב שיוצג על ידי תנועות המחאה. לפני שמתפנים לדרוש עוד ועדה כדי להשלים את הדו"ח, מוטב לוודא שלפחות את עמדת הפתיחה הריאלית של טרכטנברג יש לנתניהו כוונה לאמץ – תוך הקפדה על קוצו של יו"ד. כולל, למשל, לימודי הליבה במוסדות החינוך החרדיים.

לחץ אזרחי ליישום מלוא הדו"ח לא פחות חשוב, גם אם זוהר פחות, מהמאבק שלפני השגתו: ניסיון העבר מלמד שרוב הממשלות נוטות להתחמק מהמלצות מקצועיות שיעלו לראשיהן בויכוחים מרים עם שותפים קואליציוניים. אם גם ההמלצות האלה ייקברו, בעידודן השגוי של תנועות המחאה, נתעורר שוב אחרי החגים בלי טיפול שורש ובלי שיננית – אלא סתם, עם אותה עששת מוכרת. והפעם, אפילו בלי אמונה שרופא השיניים יכול לעזור.

שוחחתי השבוע, לאחר פרסום הדו"ח, עם בכיר במשרד ממשלתי מרכזי. שאלתי, בתמימות, מדוע הוא וחבריו נמנעים מלהבהיר באופן מיידי אם יישמו את המלצות הועדה של טרכטנברג. "מה קרה לך?", השיב אותו פקיד, ויכולתי כמעט לשמוע את הקריצה העדינה דרך קו הטלפון, "הפעם אנחנו לא צריכים להגיד כלום. העליהום שלכם [בתקשורת – מ.ח.] כבר יעשה את העבודה בשבילנו".

הכותב הוא העורך הכלכלי של חדשות ערוץ 10