עלייתה ונפילתה של התולעת הכי רעה בשכונה

אז עכשיו מספרים לנו שדניס רודמן מרושש, מסובך בתביעות ואפילו חולה. האמת, לא ממש מפתיע בשביל מי שתמיד היה הילד הכי מופרע בשכונה. עם שלל הקעקועים, הצבעים בשיער, נישואי-גירושי הבזק לכרמן אלקטרה, הרומן עם מדונה ושאר השערוריות, "התולעת" תמיד היה מועד לפורענות, והפורענות אכן הגיעה. בגלל זה, אני לא מופתע, אבל אני כן עצוב, כי אהבתי את רודמן השחקן, ואני אסביר לכם למה.

יש משהו בכדורסל שמקשה עלי, בתור צופה, לפתח הזדהות. בעוד שכדורגל משחקים אנשים "ממוצעים" מבחינת הנתונים הפיזיים, והשחקן הכי טוב בעולם הוא ציפלון ארגנטיני בגובה 1.69 מ' עם פרצוף של ילד כאפות; אזי כדי להצטיין בכדורסל רצוי מאוד שיהיו לך גנים של ג'ירפה ואתלטיות של פנתר.

כיוון שאף פעם לא הייתה לי יד יוצאת דופן וגם להטביע הצלחתי רק בסלים של קט-סל, התקשיתי למצוא לי מושא הערצה בקרב כוכבי ה-NBA - מגה-אתלטים מסוגם של ג'ורדן, קובי או לברון. אבל רודמן היה שונה. זה לא שמדובר בגמד: בכל זאת קצת יותר משני מטר עם שרירים של מתאגרף, אבל אף פעם לא ראינו ממנו הטבעות א-לה "אייר ג'ורדן", ליי-אפים מלאי-רגש או שלשות מסעירות. בכלל, וירטואוזיות לא הייתה הצד החזק שלו, ולא שום דבר שילדים בשכונה אומרים עליו "אני רוצה להיות כזה".

אז מה נשאר? הרבה נחישות וחוכמת משחק וקצת טירוף; ואין דבר שממחיש את זה יותר מהמומחיות הגדולה של התולעת, כלומר הריבאונדים (רודמן היה מלך הריבאונדים של הליגה שבע שנים ברציפות).

שלושה דברים הופכים שחקן לריבאונדר טוב. את הראשון – גובה - לא היה לרודמן באופן מיוחד. למעשה, בכל רגע נתון היו על המגרש 4-2 שחקנים גבוהים ממנו. אגב, אפילו הגובה הזה לא בא לו בקלות. בדומה למסי, גם רודמן סבל בנעוריו מבעיות גדילה, ובתיכון עמד גובהו על פחות מ-1.70מ'. רק בקולג' התחיל הזינוק שהביא אותו אל מעל לשני מטר וסידר לו קריירה ב-NBA.

זינוק – שזה התנאי השני - היה לו מצוין, אם כי יודעי דבר טוענים שצ'רלס בארקלי, עוד ריבאונדר אדיר ונמוך יחסית היה בשעתו הקופץ הטוב בליגה.

אז איך זה שהכדור נפל תמיד לידיים שלו? כאן נכנס הגורם השלישי – בשביל לקחת ריבאונד צריך להבין את המשחק, לקרוא אותו, לזהות את כיוון הזריקה ולדעת להתמקם. צריך גם הרבה נחישות וכוח כדי להיאבק עם ערימות בשר במשקל כבד. לרודמן היה את כל אלה ויותר.

אבל רודמן לא היה רק גוש שרירים מקפץ. בשנותיו הראשונות ב-NBA, כחלק מה-Bad Boys של דטרויט, הוא פיתח בעיקר את היכולת ההגנתית האדירה שלו, שעזרה לפיסטונס להשיג שתי אליפויות. בהמשך, כשהגיע לשיקגו הגדולה של ג'ורדן והשתלב בהתקפת המשולש הנודעת של המאמן פיל ג'קסון, הוא כבר התגלה כשחקן סופר-אינטליגנטי, שיודע למסור, ולזוז ולהשפיע על המשחק בדקות הקובעות. זה נגמר בעוד שלוש טבעות אליפות.

ויש עוד משהו. במשך שנים, תרבות הצריכה האמריקאית חייבה את כוכבי הספורט הגדולים שלה להיות, וגם להיראות, כמו ילדים טובים. זה לא שלא היו סקנדלים, אבל הציפייה הייתה שהכוכבים יציגו התנהלות "נורמלית", קלה לעיכול. רודמן תמיד היה ההיפך הגמור (דבר שיש לו כמובן כוח שיווקי משלו, אם כי קטן יותר). הרבה לפני שקעקועים הפכו לסטנדרט, הוא כבר היה מקועקע מרגל ועד ראש. בימים שספורטאי נדרש להיות גבר-גבר, רודמן אהב ללבוש שמלות ולהפתיע בתספורות משונות. נכון, הוא הסתבך לא פעם במכות, אבל סלחנו לו.

מטיפוס כזה אי אפשר היה לצפות שיהפוך למאמן, לפרשן סולידי או לאיזה בעל קבוצה מעונב. ואכן רודמן המשיך את הקריירה שלו במחוזות משונים, כמו ליגת הכדורסל של פינלנד, קרבות היאבקות והופעות טיפשיות בטלוויזיה ובסרטים. מכאן כנראה קצרה הדרך לפשיטת רגל ושאר מרעין בישין. אבל בגלל הזיכרונות, בגלל ההגנה והריבאונדים, בגלל הצבע שנתן למשחק, אני רק מאחל לו שכמו פעם, יידע להתמקם במקום הנכון, לדחוף את מי שצריך, ולצאת מזה כשהכדור בידיים שלו.