ברוכים הבאים לקרחנה הסודית של וול סטריט

האנשים החזקים של הכלכלה האמריקאית מרגישים בזמן האחרון לא אהובים מספיק. מנהלי קרנות הון סיכון מדברים על רדיפת עשירים ומשווים זאת לליל הבדולח, ענקי וול סטריט אומרים שנמאס להם לחטוף, והמיליארדר וילבור רוֹס הצהיר בפברואר ש"ההתנפלות על המאיון העליון נובעת מסיבות פוליטיות".

דבריו של רוס נראו לי מוזרים במיוחד, משום שלפני שנתיים פגשתי אותו באירוע שייתכן שהוא לבדו מסביר למה האמריקאים עדיין שונאים את הטייקונים: טקס ההשבעה השנתי של אחווה חשאית מוול סטריט ושמה קַפּא בֵּטא פַיי.
"ערב טוב, כבוד חברי המועצה הגבוהה, מנהיגי האחווה לשעבר, מנהיגי האחווה לעתיד, עמיתי קפא וול סטריט, עמיתי קפא מסניפי ספרינג סטריט ומונטגומרי סטריט, וטירונים אפסים!".

כיתת הטירונים של האחווה. מיליארדרים בבגדי גוף, חצאיות ופאות. את התמונות צילם הכתב בהיחבא באמצעות הטלפון הסלולרי שלו . צילום: Kevin Roose
זה היה בינואר 2012, ורוס, בטוקסידו ובמוקסינים סגולים מקטיפה שהאותיות היווניות של האחווה רקומות עליהם, עמד על הבמה באולם הנשפים של מלון סנט רג'יס ובירך את אורחי ארוחת הערב החגיגית של קפא בטא פיי - 200 עשירים ומפורסמים מוול סטריט. רוס, מנהיג האחווה (הגרנד סווייפ), התכונן להזמין 21 חברים חדשים - "טירונים", כפי שהקבוצה מכנה אותם - להצטרף לשורותיה האקסקלוסיביות.

מהשולחנות שעליהם הוגשה ארוחת הערב האלגנטית - צלעות כבש וכבד אווז - נשאו אליו את מבטם רבים מהמשקיעים המפורסמים בעולם, ובהם מנהלים בכירים מכמעט כל בנק גדול־מכדי־ליפול, חברת־על להשקעות פרטיות או קרן גידור חשובה.

היה שם מנכ"ל AIG בוב בן־משה, כשלצדו פרקליט־העל של וול סטריט מרטי ליפטון והיו"ר לשעבר של בנק ההשקעות בֵּר סטרנס, אלן "אֵייס" גרינברג. ואלה רק החברים הוותיקים. עם ה"טירונים" נמנו המיליארדר, בעל קרן הגידור, והתורם הגדול של אובמה מארק לסרי, וכן ג'ו ריס, מבכירי בנק ההשקעות קרדיט סוויס. באותו ערב התרכזו בסנט רג'יס כל כך הרבה עושר ועוצמה, שאילו נפלה פצצה על המקום ייתכן שעולם הכספים הגלובלי כפי שאנחנו מכירים אותו היה חדל מלהתקיים.
בדברי הפתיחה שלו דיבר רוס על אגדת קפא בטא פי.

הוא סיפר איך נוסדה האחווה ב־1929 בידי "ארבעה סטודנטים מקולג' ויליאם ומרי (בווירג'יניה)". הוא דיבר על סמל האחווה שבו נראית "יד ימין מאצ'ואיסטית בחולצה של טרְנבּוּל אנד אסר (מותג יוקרה אנגלי) ובחליפה מהודרת מרחוב סאוויל רואו (בלונדון)", וקבע שהסמל הזה יותר יוקרתי מזה של פיי בטא קפא, האחווה המקורית של תלמידי המדעים החופשיים (את הלוגו של אותה אחווה, שבו נראה שרוול מסולסל, הוא הגדיר "הודאה אילמת בהומוסקסואליות"). הוא סיים בכך שהמוטו הלטיני של האחווה - "Dum vivamus edimus et biberimus" - משמעותו "כל עוד אנחנו חיים, אנחנו אוכלים ושותים".

בהינתן האות, פרצו אילי ההון בצעקה מהדהדת: "דום ויוואמוס אדימוס אט ביברימוס!".

היחיד שלא הצטרף למקהלת הצועקים בניצוחו של רוס היה אני - עיתונאי שהתגנב לאירוע והסתתר בשולחן בפינה בירכתי האולם, בטוקסידו שׂכוּר.

טייקונים בסביבתם הטבעית
חבר ותיק באחווה משוחח עם טירון . צילום: Kevin Roose על קיומה של קפא בטא שמעתי מלחישות. הגיעו לאוזניי רמזים שעם חבריה נמנים מצד אחד אילי הון מצליחים באופן מדהים, כמו ראש עיריית ניו יורק דאז מייקל בלומברג, היו"ר לשעבר של בנק ההשקעות גולדמן סאקס ג'ון וייטהד, ובעל קרן הגידור המיליארדר פול טיודור ג'ונס; ומצד שני אילי הון כושלים באופן מדהים, כמו מנכ"ל ליהמן ברדרס דיק פולד, מנכ"ל בר סטרנס ג'ימי קיין, ומושל ניו ג'רזי לשעבר ואיש חברת ההשקעות הכושלת MF גלובל, ג'ון קורזין.

הארגון הסודי נוסד בתחילת השפל הגדול ושימש כמעין מועדון למאיון העליון. ארוחת הערב החגיגית נערכת בכל שנה והאירוע כולל מערכונים קומיים, קטעי דראג בלבוש נשים ובדיחות גרועות. בעניין הסודיות, לקבוצה יש מנטרה: "מה שקורה בסנט רג'יס - נשאר בסנט רג'יס". זה פעל בהצלחה יותר מ־80 שנה. שום זר לא היה עד במו עיניו לטקס המלא.

רציתי לקטוע את הרצף הזה. לכתיבת ספרי "Young Money" ("כסף צעיר") חקרתי את חייהם של בנקאים צעירים מוול סטריט, אבל תמיד תהיתי: מה קורה להם כשהם מתבגרים? כשראיינתי כעיתונאי כלכלי מנכ"לים ויושבי ראש של חברות גדולות מוול סטריט הם תמיד נותרו צמודים למסר הרשמי והיו עטופים בשריון של יחסי ציבור, עד שאי אפשר היה ללמוד משהו מעניין על הפסיכולוגיה של העשירים מאוד. ידעתי שאם אוכל לראות את הטייקונים בסביבתם הטבעית, כשאינם עומדים על המשמר, אולי אצליח להבין טוב יותר את העולם שאליו נכנסים הצעירים שעליהם אני כותב.

ולכן, כשנודע לי מתי והיכן מתקיימת ארוחת הערב השנתית של קפא בטא פי, היה לי ברור שאני צריך להיות שם. מדהים כמה קל היה להיכנס פנימה. חלפתי בצעד מהיר על פני שולחן ההרשמה ומצאתי את עצמי בתוך אולם קבלת הפנים. מיד ראיתי פרצופים מוכרים מהעיתונים. לקחתי תוכנייה וראיתי שרשימת חברי הארגון מונה עוד שמות בולטים - ובהם מנכ"ל סיטיגרופ דאז ויקראם פנדיט, מנכ"ל תאגיד ההשקעות בלאקרוק לארי פינק, המיליארדר בעלי הום דיפו קן לנגון, גרג פלמינג מבכירי מורגן סטנלי, וסגן יושב ראש ג'י.פי מורגן צ'ייס ג'ימי לי. בכל קנה מידה, זו היתה אחת מקבוצות המנהלים הבכירים החזקות בעולם.

מאחר שהייתי צעיר בכ־20 שנה מכל שאר הנוכחים, אני מניח שמי שהבחין בי חשב שאני מלצר. לא חשבתי שאצליח להיכנס לארוחה, ולכן לא ידעתי בדיוק מה לעשות. הבנתי שאם אתחיל לשוחח - מיד תיחשף זהותי. בחרתי אפוא באפשרות הקוסמת הבאה: נשענתי על קיר מרוחק והעמדתי פנים שאני שולח מיילים בטלפון.

איך מתחפשים לליברל
קל היה לזהות את הטירונים המועמדים לחברות באחווה. הם לבשו כולם בגד ריקוד צמוד שמעליו חצאית מעוטרת בפאייטים ולראשם חבשו פאה ארוכת שיער. אחרי שהוגשו הקוקטיילים, הם פצחו במופעי הריקוד והשירה, שכנראה הושקע זמן מה בחזרות עליהם. אז הנה כמה מהאירועים הבולטים של הערב:

• פול קווילי, מנהל בכיר בקרן ההשקעות הפרטיות וולש, קרסון, אנדרסון וסטו, סיפר בדיחות סרות טעם לטד וירצ'ו, בכיר בקרן ההשקעות הפרטיות מיד־אושן פרטנרס. הבדיחות נעו מלא־מצחיקות וסקסיסטיות - "מה ההבדל בין שמפנון להילרי קלינטון? האחד משופם ומסריח, השני הוא דג" - ללא־מצחיקות והומופוביות - "מה ההבדל בין בארני פרנק (פוליטיקאי הומוסקסואל מוצהר) לנקניקייה? בארני פרנק בא בלחמניות בגדלים שונים (גם: גומר בישבנים בגדלים שונים)".

.
• ביל מארלו, שהיה אז מנהל בכיר בענקית הפיננסים בלאקסטון גרופ, ואמיל הנרי, מנהל קרן גידור בחברת טייג
ר אינפרסטרקצ'ר ולשעבר סגן שר האוצר האמריקאי, הציגו מערכון ביזארי. מארלו שיחק ליברל רדיקלי, לבוש בסחבות צבועות באטיק, ואילו הנרי גילם איל הון עשיר. הם הציגו ויכוח מדומין בין ה־99% למאיון העליון. "ביל, תסתכל על עצמך! אתה פתטי, חתיכת ליברל שכמותך! אתה צריך מקלחת!", צעק הנרי. "אלוהים, רפובליקאי צעיר וחסר רגישות! אתה לא יודע מה אנחנו צריכים לעשות? אנחנו צריכים ליצור מקומות עבודה!", ענה לו מארלו.

• דיוויד מור, מארק לסרי וקית מייסטר - מנכ"ל חברת אחזקות, מיליארדר מנהל קרן גידור ומשקיע, בהתאמה - שרו כמה שניות בלבד מפרודיה על "YMCA" בעיבוד לעולם הפיננסים, וגורשו מהבמה.

• וורן סטיבנס, מנכ"ל בנק השקעות, עלה לבמה בכובע של דגל הקונפדרציה (הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית), ושר שיר על המשבר הכלכלי למנגינת השיר "דיקסי": "בארץ וול סטריט נילחם על עצמאותנו, אמרו מורגן וגולדמן. אבל קודם עדיף שניקח כמה הלוואות, אז מהר, גש ל'פד' (הבנק הפדרלי), בן אדם".

אחר כך היו עוד כמה הופעות שבמהלכן המשיכו חברי האחווה הוותיקים להאביס את עצמם בצלעות כבש, להשליך פטיפורים על הבמה ולשאוג מצחוק. מייקל נובוגרץ, טייס מסוק צבאי לשעבר שמציג ראש מגולח ומבנה גוף מוצק ומיליארדר בזכות תפקידו, בכיר בתאגיד פורטרס אינווסטמנט גרופ, ישב לידי, שתה כהוגן וליווה כל הופעה בבדיחות ובעלבונות. "קשה להאמין שזה לסרי שם על הבמה, נכון?", אמר לי. הנהנתי. הוא הוסיף, "לפני חודש הוא לקח אותי לסיבוב במטוס שלו".

.
בסך הכל מריצים צחוקים
הטירונים החליפו בינתיים את בגדי הנשים בתחפושות של מורמונים ופרצו בשירה בקטע המוזיקלי האחרון. זו היתה גרסה פרודית ל"I Believe" (אני מאמין), בלדה מצליחה מהמחזמר "ספר המורמונים" שהותאמה במיוחד לערב זה: "אני מאמין שלאלוהים יש תוכנית לכולנו", הם שרו, "אני מאמין שבתוכנית שלי כלול בונוס בן שבע ספרות". זה היה משעשע. שלפתי את הטלפון שלי והתחלתי לצלם בווידיאו את המתרחש. צעד שגוי.

"מי אתה, לעזאזל?", דרש נובוגרץ לדעת.

לבי התחיל לפעום בקצב מטורף. חשבתי לברוח משם בריצה, אבל בהתאם לקוד האתי של "הניו יורק טיימס" שבו עבדתי אז, לא היתה לי ברירה אלא לחשוף את עצמי. "אני עיתונאי", אמרתי. נובוגרץ קם על רגליו. "אסור לך להיות פה", אמר. קמתי גם אני וניסיתי להתרחק, אבל הוא אחז בזרועי וסירב להרפות.

"תן לי את הטלפון או שאשבור אותו!", צעק נובוגרץ וניסה לקחת את הטלפון שלי, שהיה מלא בעדויות מפלילות. עורקי הצוואר שלו חישבו להתפקע. השיר על הבמה כבר נגמר וכמה חברים בולטים באחווה מיהרו לשולחן שלנו. רגע לפני שהעניינים הפכו למסוכנים התערבה בנעשה מנהיגת האחווה לשעבר, מנהלת ההשקעות אלכסנדרה לבּנטל, ונעמדה בינינו. וילבור רוס מיהר אחריה ושניהם הוליכו אותי אל הלובי של המלון. בדרכנו חלפנו על פני שרשרת של טייקונים מוול סטריט. כמה מהם נראו במצב של היפרוונטילציה.

כשהגענו ללובי הבטיחו לי רוס ולבנטל נאמנה שמה שראיתי זה עתה אינו חבורה של אילי הון עשירים ורבי־כוח שמספרים בדיחות הומופוביות, ממעיטים בערך המשבר הכלכלי ומתפארים בכך שהעסק שלהם מצליח על חשבון האדם מהרחוב. לא, זאת סתם חבורת ידידים שהתכנסו כדי לרדת זה על זה ועל עצמם, בדרך חברית. אין כאן שום דבר מעורר עניין.
אבל הם לא היו מסוגלים להסתיר את דאגתם. הבנתי כמה הם חוששים ממה שאפרסם כאשר רוס הציע לי שבתמורה לשיתוף פעולה מצדי הוא ישמש מקור שלי. "אני אענה לכל שיחה שלך מיד, אשיג לך כל עזרה שתצטרך", אמר. "כן, האנשים בקבוצה הזאת יכולים לעזור לך מאוד", הצטרפה לבנטל למאמץ. "אם רק תשמור על הפרטיות שלהם".

לא הייתי מוכן לוותר על הכתבה שלי תמורת שום שוחד, אבל הבנתי את הפאניקה שלהם. אחרי הכל, היתה כאן חבורה שכללה רבים ממנהלי החברות שהרסו את הכלכלה העולמית ב־2008 וב־2009. ובד' אמותיהם הם צחקו על האסון, זלזלו בו כאילו היה מתיחה נשכחת, או גרוע מזה - שרו על זה: אחד הקטעים האחרונים בערב היה פרודיה על "Dancing Queen" של להקת אבבא, ושמה "Bailout King", מלך תוכנית החילוץ הפדרלית. היו שם דברים שהיו בבחינת אצבע משולשת ענקית לאדם מן הרחוב, שאילו פורסמו ברבים יכלו להרוס קריירות ולהכתים את שמן של דמויות ציבוריות בולטות. כעבור כמה דקות נוספות שבהן ניסו לעשות בקרת נזקים, ליוו אותי רוס ולבנטל אל מחוץ לסנט רג'יס.

איך הם היו פעם
צעדתי ברחובות העיר בטוקסידו השכור שאינו מתאים למידותיי וחשבתי על ההשלכות של מה שראיתי זה עתה. המסקנה הראשונה היתה שצמרת עולם ההון מורכבת מאנשים שניתקו את עצמם לחלוטין מהמציאות. שום בכיר מוול סטריט עם קצת מודעות עצמית או חברתית, לא היה מסכים להשתייך לקבוצה שמזלזלת בנקודות התורפה של המגזר העסקי. בוודאי אחרי שאותן חולשות הסבו נזק ממשי למיליוני בני אדם בעיקולי בתים, תוכניות פנסיה שהתמוטטו ומשבר אבטלה הרסני.

הדבר השני שהבנתי הוא שברובה, קפא בטא פיי מבוססת על פחד. חברים בה מנהלים בכירים בעלי דעות מוצקות בנ
וגע לפוליטיקה ולחברה, אך אין להם אומץ להביע אותן באירוע פומבי. לכן הם מסתפקים בהצלפה ביריביהם באמצעות שירים ומערכונים סאטיריים, בחברת אנשים שנבחרו בקפידה ומחזיקים בהשקפת עולם זהה, ובהחבא.

המסקנה העצובה מכולן, היא שרבים מהחברים הצדקניים של קפא בטא פיי היו פעם, מן הסתם, בנקאים בתחילת דרכם. אלא שב־20, 30 או 40 השנים שחלפו מאז, משהו בסיסי בהם השתנה. המרדף שלהם אחרי כסף וכוח ניתק אותם משאר העולם עד שבשיאם המקצועי, הם יכולים להרגיש בנוח רק עם קומץ אנשי הון בכירים אחרים.

הבנתי שייתכן שהבידוד החברתי הזה הוא הסיבה לכך שלמרות ראיות ברורות המלמדות שהם טועים, אנשי המאיון העליון מתעקשים לומר שרודפים אותם ושותים את דמם. כשאתה חבר באחוות הכסף, קשה לפעמים לראות מעבר לכבד האווז, את העולם האמיתי.

המאמר הוא עיבוד לפרק בספרו של קווין רוּס, "Young Money", שראה אור בהוצאת גרנד סנטרל. מאנגלית: אורלי מזור־יובל