כמיהה

סיפור על כמיהת היהודים לבית וביטחון. פתיחת הספר מאת יהודית רותם

וילהלם גאסה 28, צ'רנוביץ

חיים ז'יטלני עמד לבדו במתפרה שלו מול מפת אוסטרו הונגריה התלויה על הקיר, ואחז בידו סיכת תפירה שראשה חרוז אדום. עפעפיו היו הדוקים זה לזה, ואצבעותיו הרועדות גיששו אחר נקודה, שלא תהיה למעלה מדי ולא למטה מדי. "כאן!" לחש, נעץ את הסיכה בכוח ופקח את עיניו. החרוז האדום התנוסס בצ'רנוביץ, בוקובינה, לב האימפריה של הקיסר פרנץ יוזף.

השנה היתה 1848, שנה שתיקרא "אביב העמים". עיתוני עירו של חיים, אודסה, כתבו על זמן חדש, על מאבקים למען שוויון זכויות ועל הרוחות הליברליות שהחלו לנשב במערב אירופה. גם זכויותיהם הרמוסות של בני העם היהודי עלו על הפרק. הרעיונות החדשים, שניסרו בחלל, זעזעו את הקרקע תחת רגליהם של בני המעמדות הגבוהים. חיים לא היה מוטרד מכך - הוא היה חייט בן חייט, שהתפרנס מתפירת בגדים זולים לבני המעמד הבינוני הנמוך.

בגיל עשרים פתח מתפרה קטנה ברחוב צדדי. מזלו האיר לו פנים בעסקיו, אך בכל הנוגע לחייו האישיים - הפנה לו עורף: שבע שנים אחר נישואיהם נפטרה אשתו בדמי ימיה והותירה ארבעה ילדים קטנים כרוכים על צווארו. אבלו נסך בו אי שקט, כעס, ורצון לשינוי. בשורות החירות שהגיעו מן המערב התמזגו בהלך רוחו, בשאיפה הרדומה לגדולות שהתעוררה בו: אם כבר התהפכו חייו, ישנה אותם כליל, יעזוב את אוקראינה הנחשלת ויפתח "סלון" בעיר גדולה בארץ חדשה. הוא חקר ודרש אצל ידידים, קרא עיתונים ואסף מידע, אך ככל שהלכו הפרטים ונצברו - גברה מבוכתו. כל יעד צפן בחובו קסם וגם סיכון. לבסוף החליט להפקיד את גורלו בידיו האוחזות בסיכה.

לימים, הטילו בניו ספק בדיוקו של הסיפור. ליאופולד, בכורו, אמר שבודאי היו נעיצות סיכה רבות, עד שנמצאה העיר שהתאימה לאביהם כחליפה על פי מידה. אך מה חשיבות יש למידת דיוקו של הסיפור? משפחה, כמו עם, זקוקה למיתוס, לאגדה שתייפה את המציאות ותוסיף לה הילה.
החייט הצעיר השאיר את יתומיו אצל אחותו סוניה, עד שירווח, והשכיר את עצמו לשוליה בסלון הנחשב בעיר. עד מהרה הפך ליד ימינו ושותפו של מעסיקו, היינץ מורגנשטרן. הוא שינה את שמו מחיים להיימן, ונשא לאישה את סופי, בתו היחידה של מר מורגנשטרן. כשירש את הסלון, אחרי מות חותנו, הושלם מסע התערותו בעולמו החדש.

היימן ז'יטלני התפרסם בעיר בזכות מקצועיותו, טעמו הטוב ונועם הליכותיו. העשירים, האמידים ובעלי השררה בחרו בשירותיו. הוא עבד ללא ליאות, והצלחתו, שגדלה משנה לשנה, אִפשרה למשפחתו חיי אמידות, נוחים אך לא מנקרי עיניים. זכויות האזרח שרכש, הכבוד שרחשו כלפיו לקוחותיו וידידיו, השכיחו ממנו את מחוז הולדתו. "החיים שוחקים אלי יותר משמגיע לי," אמר לסופי, שגידלה את ילדיו עם ילדם המשותף מרק, כאילו היו כולם פרי בטנה.

הוריו הזקנים של חיים היימן נפטרו, ומחוז ילדותו ועברו התעמעמו בתודעתו. מדי פעם התעוררו בו אשמה וגעגועים, והוא כתב לאחיו והזמינם להצטרף אליו, אך מעולם לא דחק בהם להיענות. נוח היה לו בהווייתו האוסטרו הונגרית ובמרחק ממשפחתו. הוא לא התכחש ליהדותו, אך מיתן את סממניה. "הכול במידה, כך דרכם של בני תרבות," אמר לילדיו הגדולים, שזכרו יהדות אחרת, מסוגרת ומחמירה.

ודווקא מרק, צעיר ילדיו, שנולד במרחביה הפתוחים של האימפריה, נמשך אל החלק העמום בזהותו של אביו, אל משפחתו שנותרה מאחור - המון רב של דודים ודודות, בני דודים ודודות וילדיהם, רחוקים אך נוכחים בתוכו. הוא דובב את אביו בשאלותיו, הצביע על הפנים הלא מוכרות בתצלומים ששלחה דודתו סוניה ושאל מי הוא מי. בכל לבבו ונפשו ביקש למחוק את המרחק, להחיות את דמויות הצלולויד הקפואות על נייר.

כשנסע אביו לחתונות משפחתיות, השתוקק המזיניק להצטרף אליו, אך הוריו התנגדו. "אתה צריך ללמוד, להתקדם, להיות הטוב ביותר," נימקו תמיד, והוא תהה אם חששו מפני משהו או שהסתירו ממנו איזה שדון בבקבוק. הוא סיים את התיכון הריאלי המקומי בהצטיינות, צעיר בשנתיים מבני כיתתו. אחיו טוו לו את עתידו, וכשהתקבל ללימודי רפואה בווינה, התעמעמו בלבו בני דודיו הרחוקים.
הם שבו אליו, ובדרך בלתי צפויה.

האוניברסיטה סגרה את שעריה לקראת חג המולד, ומרק, סטודנט לרפואה בשנת לימודיו האחרונה, חזר אל בית הוריו. בתחנת הרכבת בווינה קנה שני עיתונים יומיים שכותרותיהם זעקו: פרעות פרצו בפלכים הדרומיים של רוסיה הצארית! עשרות הרוגים! מאות פצועים, בתים הועלו באש, בתי עסק נפרצו ונשדדו.

הוא שקע בקריאה חסרת מנוח. גרונו נשנק. כל מילה שקרא צרבה את נפשו. הפרטים התחברו לתמונה מחרידה. עצם ההתפרצות לא הפתיעה אותו. פרעות היו ויהיו. לפני למעלה מעשר שנים, ב 1881, נרצח הצאר אלכסנדר השני. בין הרוצחים היתה נערה יהודייה. הרצח עורר מרבצו הר געש של שנאה, הטיח לבה רותחת. גלים נוספים התערבלו. מעגלי שטנה שָצפו באזורים שחיו בהם זה לצד זה יהודים ופרבוסלבים בדו קיום שברירי. לאחר זמן נשכחה עילת הרצח שהציתה את הפתיל וגרמה לדליקה האדירה. נותרו רק ההריסות.

הלהט שכך או דוכא. הרגיעה ששררה מאז בממלכה דמתה לציפוי קרח דק, קל להתמוסס. חברו של מרק, מישה, רוסי חתרן ואידיאליסט, הסביר לו את "הרציונל שאין בו שמץ של רציונליות": "רוסיה חולה באי שקט פנימי," אמר, "האנרגיה מלאת הזעם של המעמדות המדוכאים מחפשת לה מוצא ופוגעת ביהודים, ודווקא בעניים, הפסיבים, שומרי החוק הצייתנים. השלטונות, מודעים לעוצמת החרון המצטבר של הנדכאים, מנסים להסיח את דעתם, ובכוונת זדון מסיתים אותם נגד היהודים, בשטיפת מוח מתמדת של רעל אנטישמי. והכמרים? ללא בושה הם מטיפים בכנסיות: 'רק אלוהים הטוב מגן על העם הרוסי הסובל וישר הדרך. הז'ידים רוצחי האל מקיזים את דמינו, תרתי משמע.'"

בניתוחיהם המלומדים של עיתוני וינה הושם דגש על התהליכים הפוליטיים, החברתיים וההיסטוריים, כפי שבאו לידי ביטוי במהלך האירועים. "קצה נפש ההמונים הרוסיים בצאר ובחצרו המושחתת," כתב העיתונאי והמסאי המבריק מאייר מנדלסון ב"נוׂיֶה פְרָיֶה פְּרֶסֶה". ומדוע התפרץ הזעם הרצחני דווקא אחרי רצח הצאר? "דינמיקה מופרעת ומלאת סתירות שוררת בין הצאר לנתיניו מאז ומתמיד.
הערצה והאלהה שוכנות לצד כעס ומשטמה. אכן, דבר לא השתנה במאה זו, שזכתה שלא בצדק להיקרא 'המאה הנאורה.' השנאה כנגד האחר מלכדת את בני כל המעמדות, והיהודים ממשיכים לשמש שעיר לעזאזל, ולתיאבון."

אף לא אחד מהמנהיגים או מאנשי הדת הציע פתרון, כאילו גזירת גורל היא שיהודים יירצחו, יישדדו, יושפלו. רגשותיו של מרק סערו למקרא התיאורים מהפכי המעיים. המילים הדהדו בתוכו והגבירו את המהומה בנפשו. בפלצות, בזעם עצור, גלגל את העיתונים מעל ברכיו אל מתחת מושבו בקרון. כך ישב שעה ארוכה ובָהָה נכחו בעיניים לטושות שלא ראו דבר. אי המעש הגביר בו תחושה מצמיתה של אין אונים. הוא חייב לעשות משהו למען אחיו. אבל מה? פעילות ציבורית לא משכה את לבו.

קודם כול, עליו לסיים את לימודי הרפואה. אולי זה הדבר! רפואה היא ייעודו, היא שליחותו, היא חסד ואמת. אביו ואחיו אומרים שאנשים מכבדים מי שיש בידו דיפלומה של רופא. כרופא, יוכל לסייע יותר מאדם רגיל.

הוא יצא לשוטט בין הקרונות. בפרוזדורים עמדו סטודנטים צעירים ושוחחו בהתרגשות, צהלו זה אל זה, דיברו בקולי קולות. האירועים התחוללו הרחק מהם, באוקראינה ורוסיה הרחוקות והנחשלות, ולא חדרו לתודעתם. מרק התהלך ביניהם כאבל בין חתנים, פגוע ומלא זעם: הגוויות טרם רוחצו וכתמי הדם לא הוסרו, והם בשלהם: מבחני סוף השנה, מסיבות, טיולים, אהבהבים. זה טבע האדם, ניסה לשכך את עקת נפשו. הנפש נרתעת מגודש של מידע מבהיל, מתגוננת בהרחיקה מתודעתה את הבנת המציאות. גם מציאותו של מוות רגיל, שלא לומר יומיומי, אינה נתפסת, לא כל שכן אסון שממדיו מפלצתיים, שאֵלֶה הרחוקים מממשותו המחרידה, מתוודעים אליו דרך עדויות מצמררות על הרס וונדליזם, שוד ואונס ורצח, ומיתות משונות.

פרעות. המילה העברית ל"פוגרום" מופיעה תמיד ברבים, הסביר לו עזרא, אחיו הלמדן. בעצם המילה מתקיימת משמעותה: הכול נפרע: הסדר, ההיגיון, האנושיות. רוע והרס בצורת הרבים שלו. ואולי זוהי האנושיות - הרוע? אולי טמון הרוע בכולנו?