גילה אלמגור: "אני רוצה למות כשהפנקס שלי מלא פגישות"

גיל ריבה ליווה את הגברת הראשונה של התיאטרון לקראת הפרימיירה של ההצגה "מירהל'ה אפרת" בהבימה ודיבר איתה על החיים לצד יעקב אגמון, על המוות ועל אריק איינשטיין

גילה אלמגור
גילה אלמגור | צילום: צילום מסך - חדשות 10

ביום חמישי האחרון נערכה הצגת הבכורה של המחזה "מירהל'ה אפרת" בתיאטרון הבימה, בכיכובה של הגברת הראשונה של התיאטרון, גילה אלמגור.

 

הבכורה תפסה את אלמגור באחד הרגעים הקשים בחייה, יממה אחרי הפרידה מהסמל אריק איינשטיין. עליו היא סיפרה לגיל ריבה: "אריק היה חלק מהדור שלי. וכשאני חושבת על מי שאיבדתי בשנים האחרונות מהדור הזה שלנו, כמעט לא נשאר. יש לי הרבה חברים קרובים, יהורם גאון וצדי צרפתי הם כמו אחים שלי, ואני אומרת שאני צריכה לשמור עליהם מכל משמר, אבל אני לא מפחדת מהמוות, החוכמה לקום בבוקר לראות שאתה חי ולחשוב מה אתה עושה עם זה. ההסתלקות של איינשטיין זה נורא, אני לא חושבת על עצמי במונחים הללו".

 

אלמגור מספרת גם על הילדות הקשה לצד אמה ניצולת השואה, שפספסה את הימים הראשונים של תהילתה בתיאטרון: "פחדתי מאמא שלי. היא הייתה בלתי צפויה, חורטת על עצמה מספרים. היא הייתה הולכת לאנשים ניצולי שואה כדי לשמוע על הניסיון שלהם במחנה ריכוז והייתה מפנימה את זה כאילו זה קרה לה. אתה חי בצל של טירוף, כשאמא שלך פגועת נפש, בדקתי מה מכל זה דבק בי. כשעליתי לראשונה על הבמה, בגיל 17 נסעתי קודם לכן לאמא שלי לפתח תקווה. סיפרתי לה שהיום ה-22 ביולי, הוא יום הולדתי ה-17. וסיפרתי לה שאני עולה על הבמה ושאני שחקנית בהבימה היא אמרה: 'זונה אצלי בבית?'"

על "הקיץ של אביה" הספר והסרט שכתבה על אמה היא מספרת: "היא לא ראתה את הסרט אבל הקראתי לה את הספר. היא החזיקה את הספר ניערה אותו, דפדפה בו, אמרתי לה שזה עליי ועליה. היא אמרה 'זה דק מידי'".

אלמגור לא מוותרת על מסורת חלוקת המתנות שלה גם אחרי שנים רבות: "אני מחלקת מתנות בפרימיירה. הייתה מסורת מופלאה בתיאטרון הישראלי- עובדים, מגיעה פרימיירה, אז מחלקים, קצת תשומת לב. אני לא רוצה לוותר על זה".

 

היא ויעקב אגמון נשואים 51 שנים. הוא הראשון שהיא מגיעה לשמוע את דעתו אחרי שהמסך יורד: "יענקל'ה זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. זה שינה את כל ההסתכלות שלי על החיים, הוא דמות אב ודמות מנטור ויש על מי להשען, ויש רשת בטחון".

מותו של איינשטיין, בן דורה של אלמגור, הביא עמו גם מחשבות על המוות :"אני רוצה למות כשהפנקס שלי מלא פגישות שלא הגעתי אליהן", מציינת אלמגור נחרצות, "להגיד לי את תפסיקי לשחק זה לחתוך לי את החיים. הרבה שנים חשבתי שיש חיים אחרי התיאטרון. אבל אין. אני לא הייתי רוצה לסיים את חיי בבית אבות. אני רוצה פה ולא במקום אחר".