לב של אלופה

מי ילך בסוף נובמבר? >>>

"זה השבוע הגורלי של ברצלונה. אוי לה אם תפסיד לאינטר בליגת האלופות וגם בסופר-קלאסיקו לריאל מדריד". את המשפט הזה שמענו מהפומפוזים וחובבי הסקנדלים בשבוע האחרון, אלא שברצלונה ממש לא סיימה את העונה, אלא למעשה רק פתחה אותה. את אינטר היא טיטאה בקלות למרות חסרונם של זלטן איברהימוביץ' וליאו מסי, וגם מהמשחק מול קבוצת הגלקטיקוס של מנואל פלגריני היא יצאה עם שלוש נקודות. וזו בדיוק הגדולה של בארסה העונה, שבניגוד לאשתקד לא מתאפיינת בשישיות ושביעיות קלילות. הקבוצה של פפ גוארדיולה למדה לחיות גם עם ימים בינוניים של גאוני כדורגל כמו מסי, אינייסטה וצ'אבי, ועדיין לצאת כשידה על העליונה. בדיוק כמו שעשתה מול ריאל מדריד.

מי היה מאמין שדווקא קרלס פויול ו-ויקטור ואלדס, שהושמצו כל כך, יהיו גיבורי הניצחון בסופר-קלאסיקו? דווקא המתולתל המסורבל, שבשלהי העונה איבד את המקום בהרכב, והשוער השטותניק שכמעט הכניס עניין אפילו במשחק השומם מול אינטר חמישה ימים קודם. וכמובן שאי אפשר לקחת גם את הקרדיט שמגיע לזלטן איברהימוביץ', שכמו שהיטיב לתאר זאת נשיא ברצלונה חואן לפורטה אחרי המשחק, הגיע בדיוק בשביל לעשות דברים כאלה. ברצלונה שרדה 30 דקות מול ריאל מדריד ב-10 שחקנים, ואת אלופת איטליה היא הפכה לפאתטית גם בלי שני השחקנים הכי יקרים ואיכותיים שלה. נכון שזו חוכמה שבדיעבד, אבל מישהו עדיין מאמין שמחזיקת הטרבל תסיים את העונה כבר בסוף נובמבר?

אל תבכי, ריאל >>>

למרות ההפסד המאכזב ליריבה השנואה, לריאל מדריד יש הרבה סיבות לאופטימיות. אחרי תקופה קצרה יחסית בקונספציה החדשה וכשהיא תחת אור הזרקורים של כל העולם, היא נראתה כמו קבוצה מגובשת ולא כמו ערימת הכוכבים מלאי האגו שכולם ציפו. המשחק מול ברצלונה הראה בעל בית ומנהל עבודה – קאקה, שהיה אולי הטוב במגרש, וירטואוז – רונאלדו, שיהיה טוב בהרבה כשיחזור לכושרו המלא, שתי קרציות בקישור האחורי – צ'אבי אלונסו ובעיקר לאסנה דיארה, ואפילו הגנה יציבה עם ראול אלביול ופפה שנראו מצוין. אפשר לומר שהספסול של ראול נבע מסיבות פוליטיות, ושהניסיון שלו במשחקים האלה היה עוזר לבלאנקוס, אבל קשה למצוא מאמן אחד שהיה מושיב בחוץ במשחק כזה את כריסטיאנו רונאלדו, אפילו שהוא לא בשיא כושרו. היגוואין, שהיה חלש, נמצא בכושר אדיר וכובש בכל משחק, כך שלהשאיר אותו על הספסל לא היתה אפילו אופציה עבור פלגריני.

אנשי ריאל מדריד יצאו מהמשחק בתחושה שנתנו תצוגה ראויה. קסיאס אמר שהוא מרגיש כמו טמבל שהפסיד במשחק כל כך טוב, פלגריני חשב שריאל היתה ראויה לפחות לתיקו, והגדיל לעשות המנהל הטכני חורחה ולדאנו, שאמר שזה "המשחק הטוב ביותר שלנו העונה. הוכחנו בגרות ואני בהחלט מרוצה". אם ריאל מדריד תמשיך להיראות כך ותפנים שגם סופר-קלאסיקו הוא בסך הכל משחק אחד, היא עוד מסוגלת לזכות בתארים כבר העונה. קצת מצחיק לומר את זה על קבוצת כוכבים כזו, אבל מצד שני, תראו את המפלצת ששיחקה נגדה אתמול.

גיגס ח"י. פעמיים >>>

המפגש בין פורטסמות' למנצ'סטר יונייטד בשבת הוליד רגע היסטורי בכדורגל האנגלי, אולי אפילו העולמי. ולא, לא מדובר באברם גרנט, אפילו לא בשלושער של ווין רוני, אלא בריאן גיגס שכבש בדקה ה-87 את שערו ה-100 בפרמיירליג, יום לפני שהוא חוגג יום הולדת 36. גיגסי, שערך את הבכורה שלו ביונייטד ביום הולדתו ה-17, חגג את השער ההיסטורי בצורה מאופקת ורגועה. את הסיבה לאדישות של הוולשי אפשר למצוא אולי בביקור שלו בסיירה לאון כנציג של ארגון יוניצ"ף לפני קצת יותר מחודש. גיגס, שבחר במדינה בה נולדו סבא וסבתא שלו, התרגש מאוד בנסיעה: "אתה מקבל פרופורציה לחיים כשאתה רואה ילדים חולים ואמהות שלא מקבלות אפילו חדר פרטי בלידה. גם בשמחות וגם בעצב".

השער של גיגס בבעיטה חופשית מול פומפי היה רק הדובדבן במשחק מצוין שלו, שכלל גם בישול וגרימת פנדל. אז נכון, הוא לא מהיר כמו פעם והיעילות שלו באגפים קטנה מאוד, אבל החוכמה והניסיון הם חסרי תחליף עבור סר אלכס פרגוסון. הסקוטי, שהגיע לפני 22 שנה כדי לשכנע את גיגס הנער לשחק במנצ'סטר יונייטד ולא בסיטי, מיהר להחמיא לקשר הותיק אחרי הניצחון: "הוא שחקן יוצא דופן. יש לו עוד שנתיים לפחות לשחק". כדי להבין עד כמה פרגוסון צודק, לפחות בחלק הראשון של המשפט, צריך להציץ ברשימת התארים בהם מחזיק גיגסי: 2 זכיות רצופות בתואר השחקן הצעיר של העונה באנגליה, זכיה בתואר שחקן העונה באנגליה, שחקן מנצ'סטר יונייטד המעוטר ובעל מספר ההופעות (819) הרב בכל הזמנים והשחקן היחיד שכבש בכל עונה מאז היווסדה של הפרמיירליג בשנת 1992. במישור הקבוצתי, יש לוולשי 30 תארים, מתוכם 11 אליפויות, 4 גביעים ו-2 זכיות בליגת האלופות. אז מה סוד ההצלחה שלו שמחזיק אותו בכושר טוב גם בגיל 36? סגנון חיים אותו הוא מכנה: "משעמם, משעמם, משעמם".

אשלי כיבה את המים >>>

אשלי קול בחר להעניק ראיון שיתפרסם דווקא באחד הימים הטעונים שהוא עובר פעם בשנה במשך שלוש השנים האחרונות. מגן צ'לסי, שעזב ב-2006 את ארסנל בה שיחק ואותה אהד מילדות, אף פעם לא אהב להגיע לאצטדיון האמירויות. לרוב הוא סופג שם קללות, שריקות בוז ונפנוף מתריס בשטרות של כסף שזיכו אותו בכינוי המעליב "cashley". מאז עזב את החממה של ארסן ונגר, קול הקפיד לומר שהסיבה העיקרית לכך היתה הרצון לזכות באליפויות. אלא מאז שהגיע לסטמפורד ברידג', הוא לא הצליח להשיג את האליפות השלישית שלו, והשנה קול משוכנע שזה יקרה: "לא תהיה אצלנו שאננות עד שנזכה באליפות, ואני מאמין שנעשה את זה", הוא אמר והתייחס לקודש הקודשים של אוהדי ארסנל – עונת 2003/4, בה זכו התותחנים באליפות בלי הפסד אחד. האנגלי בן ה-29, שהיה שותף לאותה אליפות, טוען שצ'לסי של היום לא פחות טובה מאותה ארסנל. כשקול נשאל לגבי קבלת הפנים שצפויה לו מהקהל של ארסנל, אמר: "אני יודע מה התגובות שאני הולך לקבל מהם, אבל למדתי לנטרל את עצמי ולהתרכז רק בלנצח".

כנראה שקול באמת עלה על איזו שיטה, כי הוא היה אחד הבולטים ב-0:3 על ארסנל כשהוא מבשל שני שערים שהיו כמעט שידור חוזר אחד של השני. בדקה ה-73, כשהוחלף בעקבות פציעה, בקבוק מים הושלך לעברו מיציע אוהדי ארסנל שכעסו על החגיגות שלו עם המאמן קרלו אנצ'לוטי, כשברקע ארסן ונגר עומד ובוהה במחזה. קול הוא כבר האקס השני שחוגג מול ארסנל השנה, אחרי שעמנואל אדבאיור עשה את זה בהתרסה מול אוהדי הקבוצה, שכנראה מתחילים להבין ששיטת טיפוח השחקנים של ונגר לא מוליכה לתארים. צ'לסי וקול, לעומתם, נמצאים בדרך הבטוחה לתואר.