רבות עוד יסופר: זהבי ימנע מוויילס העפלה?
בקרדיף מחכים 60 שנה לטורניר גדול ורואים בישראל תפאורה
במשך שנים ארוכות, ועד לימים אלה למעשה, וויילס נחשבה למושא לזלזול ולעג מבחינת האנגלים. חבל ארץ ירוק, כפרי ונחשל עבור אנשי העולם הגדול מלונדון וסביבותיה. לא קנאים ועיקשים כמו הסקוטים, לא נאבקים לחירותם וגאים בעמם ומוצאם כמו האירים. "אתם וולשים ואתם יודעים שאתם כאלה", שרים במגרשי הכדורגל לכל מועדון שנמצא מערבית לבירה האנגלית. כך, ללא קללות או מילים מכוערות מביעים האנגלים את ההתנשאות שלהם בצורה הגולמית ביותר, אבל בקרדיף של הימים האחרונים, מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה.
מי שהיו הבנים החורגים במקרה הטוב, נמצאים כרגע חזק על הגל. דירוג פיפ"א, שלא מעסיק איש ברוב ימות השנה, טרף כאן את הקלפים כשלראשונה אי פעם, עקפה וויילס את אנגליה והתמקמה בטופ של מדינות הכדורגל בבריטניה. גארת' בייל, הוא ורק הוא, נמצא יחד עם נבחרתו מרחק ניצחון אחד מהעפלה לטורניר גדול, לראשונה מאז 1958. במקום שבו אגדות כאיאן ראש וראיין גיגס כשלו, בייל עומד למצב את עצמו ככוכב הכדורגל הגדול ביותר מערבית לאנגליה. לפיכך, נבחרת ישראל איננה פקטור כאן נכון לכתיבת שורות אלה. ישראל היא בסך הכל עוד תחנה בדרך להגשמת החלום הוולשי. תפאורה בדרך לחלום. מתנשא, אולי יהיר, אבל זה לחלוטין הלך הרוח בקרדיף בימים האחרונים.
גם במחנה הישראלי עדיין לא ממש מבינים לאן הגיעו ומה מתחולל כאן. הנבחרת נחתה בבירת וויילס, פונתה מיציאה צדדית, ובליווי של שיירת ניידות משטרה ואופנועים הועברה במהירות רבה אל המלון, אחוזת ענק המרוחקת כחצי שעה ממרכז קרדיף. במקום המבודד והמפואר בו שוהה המשלחת, אין באמת יכולת להרגיש את הדופק. רק כשתגיע הנבחרת לאימון המסכם לקראת המשחק, יוכלו השחקנים והצוות לטעום קמצוץ מההתרגשות של המקומיים ומהניחוח ההיסטורי של המעמד. נקודת המוצא הזו, ולפיה בוויילס לא ממש סופרים את ישראל לקראת ההתמודדות, יכולה רק לסייע לנבחרת, שהוכיחה לנו לא פעם, שכאשר הציפיות ממנה גבוהות, סיכויי ההתרסקות גוברים. אולי הפעם, כששקט מסביב וכל הפוקוס על בייל המפלצתי וחבריו, התוצאות יהיו שונות.
נבחרת ישראל מבלה כבר כמעט שבוע יחד. ימים עמוסים ואינטנסיביים. מהמשחק מול אנדורה, ברור לכולם, לא ניתן לאמץ דבר והמשחק מחר, בביתה של קרדיף סיטי, הוא סרט אחר לגמרי. עם זאת, מרתק לראות את השינויים שעוברים על הקבוצה הישראלית לאורך הזמן. אם בעבר הייתה זו החבורה הגוטמנית עמוסת הגאווה מימי הפועל ת"א הזכורים לטוב, כשמעל כולם בולטים יוסי בניון ובעיקר דודו אוואט כמנהיגים הבלתי מעורערים של הנבחרת, הרי שהזמנים השתנו לחלוטין. אפילו לפני שנה, בתחילת הקמפיין, לא ניתן היה להעריך עד כמה מהר יתפוס ערן זהבי את עמדת המנהיג הבלתי מעורער. אל זהבי צמוד כל העת טל בן חיים (הבלם והקפטן) והשניים, ובזה אי אפשר לטעות, הם הכוח המניע. כמה מניע? עד כדי זה שהשחקנים האחרים מכנים אותם בשמו של מנהל הנבחרת (ללה, ישראל סטוצ'ינסקי) ושואלים כל העת שאלות טכניות ולוגיסטיות לגבי הנסיעה.
אם פעם נהגו לבקר את אלי גוטמן על העדפותיו הנוסטלגיות לימיו האדומים, היום המודל הוא היריבה העירונית בצהוב. 'תהיו כחלונים' אמר ראש הממשלה לשרי הליכוד בזמנו, 'תהיו ג'ורדים' אומרים מבלי להגיד בנבחרת. וכשמגיעים אל הדשא, אין בכלל ספק. זהבי הוא הדמות שאליה נושאים כולם עיניים. אם לוויילס יש את בייל, לישראל את זהבי. וגם אם לכולם ובעיקר לזהבי עצמו ברור שבייל עדיף, עדיין זהבי הוא התקווה הישראלית לכך שביום ראשון בערב, הנבחרת בכחול ולבן לא תהיה ניצבת בחגיגה ההיסטורית המרגשת של הכדורגל הוולשי.