למות או לכבוש את ההר

ביום חמישי, לאחר מפגן הנפל מול הפועל פתח תקווה בגביע הטוטו, ביטל גוטמן לשחקני הפועל תל אביב את יום החופש המתוכנן. במקומו, חיכה לשחקנים אימון שונה מהרגיל. עונש אם תרצו. אני מעדיף לראות בו אימון לפני קרב. במבט ראשון זה מבדח לראות שחקני כדורגל מתאמנים על גליץ'. במבט שני זה עצוב. זה הרגע בו מחלחלת בך ההבנה שאתה לא יוצא לקרב בעיר ששוחדה לה יחדיו עם סיירת מובחרת. לא, אתה יוצא לשם עם כיתת טירונות 02, כושר מוגבל.

אין דרך אחרת להגדיר את המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב (שני, 20:45, שידור ישיר בערוץ 1- ו-nana10) מלבד המילה קרב. אם בשל העובדה שכוחותינו רגילים לחזור משם עם פצועים – אם על ידי אנשי המקום, ואם על ידי שוטרי היס"מ – ואם בשל החשיבות העצומה שיש למשחקים בין שתי הקבוצות הללו, אידאולוגית וטבלאית.

הרבה דם רע זורם בין שני המחנות. תקצר היריעה מלהרחיב, נזכיר רק כי הרסנו להם אליפות והם קנו לנו בלם שטוב לו, אבל חי בשביל שום דבר. חשוב לזכור כי מבצר טדי קולק על ההר, נכבש כבר לא פעם על-ידי בחורינו המצויינים. אין זה מגרש שמסורתית מפסידים בו, ושער הגיא בשבילנו זה יפה ירקוני, לא מקום להשאיר בו נקודות.

לקראת סופה של העונה שעברה, ירדו אזרחי ההר אל חופנו. בקול תרועה ורוח אופיינית, הצהירו כי באו לכבוש את יפו. מבצע חמץ 2. היות ומקום מגורי נושק למבצרנו, זכיתי לראות את תמרוני הטנקים הרועשים שלהם, את צפצופי הנצחון בטרם התחיל המשחק. זכיתי גם לשמוע את הדממה המופלאה בדרכם חזרה אל ארקדי, וראשם חפוי. הרוח שהותירו אחריהם נשאה עשן של מנגל או שניים ששכחו לכבות באמוק הבריחה. חמץ לא היה, רק מאות פיתות מפוזרות, מוסר השכל אילם ללמדך שהפועל אולי זונה, אבל לא נותנת.

כל ששחקני הפועל צריכים לזכור לפני המערכה הבאה, הוא את רוח הלחימה. זו אשר שרתה עליהם באותו משחק בעונה שעברה. היא שניצחה להם. היא שהחזיקה אותם זקופי ראש גם כשהיו בפיגור. רק בזכותה בא הכדורגל. גם אם נדמה כי הכדורגל עזב השנה, אותה רוח קיימת. היא נמצאת אצל כל אחד מהם עמוק בפנים.

אם הקבוצה הזו לא יכולה לעשות דברים גדולים, שתעשה דברים קטנים, כמו גליץ'. אבל שתעשה אותו בגדול. כי ממנו בא הבטחון, בא הכדורגל, באה הפועל. הכניסו את היד עמוק לנפשכם, שילפו את שרביט הנצחון. זו יכולה להיות נקודת מפנה אדירה לעונה הזו, רגע שירים את הקבוצה בהמשך. כי כמו שדווקא ז'בוטינסקי אמר, זה רגע של "למות או לכבוש את ההר!"