זאבי ענק כי הוא גרם לנו ללכת אחריו

גם כשלא היה לו באמת סיכוי, האמנת שאריק מסוגל לרגש ולהפתיע. זוהי גדולתו

במערכות הספורט השונות ישנם לא מעט ציניקנים. בכל זאת, מדובר באנשים שרואים כמויות של ספורט במינונים בלתי סבירים ובדרך כלל מפתחים חוש ביקורת ולפעמים אפילו עוקצניות כמעט כלפי כל ספורטאי, בין אם הוא ישראלי או לא. בין אם הוא מצליח או כושל. וזה מובן.

גם במשחקים האולימפיים האחרונים היו לא מעט כאלה. גם פה בחדר, שלא נכנסו לדיכאון קליני מההדחה של זאבי. רוב תושבי המדינה דווקא כן. וזה מובן, אולי אפילו יותר.

כי למרות שכולנו ידענו איפשהו בראש שאריק כבר הרבה מעבר לשיא, שההגרלה שלו קשה במיוחד ושהזכיה שלו כמה חודשים קודם באליפות אירופה לא ממש משקפת, האמנו שהוא יכול לעשות את זה. להפתיע. לרגש אותנו.

לא בגלל אינספור התארים שהשיג, המדליה באתונה או היכולות שלו על המזרן. הלא רובנו לא ממש יודעים לזהות יוקו וכולנו כבר התאכזבנו ממנו בבייג'ין, אבל איכשהו חזרנו להאמין בו בגלל הבן אדם שהוא. בגלל שהאמנו שהוא מסוגל איכשהו להתעלות, לרגש, להוציא מעצמו משהו יותר. בגלל שהתחברנו לאדם שהוא היה בלי קשר לסיכויו הריאליים. כי לאריק לא באמת היה סיכוי משמעותי להביא מדליה (אבל עדיין שמנו אותו ברשימה לצד קורזיץ ושטילוב). ואת זה אנחנו עושים רק במקרים נדירים. 

בנוף של הספורט שלנו, כשלא מעט כוכבי ספורט שלנו נעים בין פרימדנות לסתם סלבים לרגע, זאבי סימל עבור כולנו משהו קצת אחר. אינטילגנט, אמיתי, ספורטאי ואולי הדבר החשוב ביותר, אחד שאתה יודע שייתן את כל כולו, גם אם זה לא יצליח. וזה לא באמת משנה אם זו תחושה אמיתית או סתם תדמית שנמצאת בתוכנו. כי ספורטאים ישראלים אחרים אפילו לא גורמים לנו לחצי מהתחושה הזו.

ולכן כשאריק דיבר האמנת לו. וכשראית את הפנים שלו אחרי בייג'ין ולונדון, אי אפשר היה שלא להתחבר לזה. ובכלל כל הסיפור הזה עם ההגעה ללונדון רק מדגיש את זה. כמה ספורטאים היו משקיעים 4 שנים מהחיים שלהם כשהם יודעים שהם מעבר לשיא רק כדי לנסות להשכיח את האכזבה שגרמו לנו ולעצמם בבייג'ין.

וזו הסיבה שגם פה בחדרים של הציניקנים, שמסוגלים לרדת על מסי, להגדיר את נדאל כבלוף ולפטר מאמנים אחרי שני משחקים, כולם שידרו עסקים כרגיל באותו יום, אבל הרגישו איזושהי צביטה קטנה בלב באותן 40 שניות של קרב.