חשיבות האמונה: מה חושב לוחם בזמן הקרב?

זהו. המסע הגיע לסיומו ואני מודה לכל מי שלקח בו חלק. גם לכם הקוראים. כשהתחלתי את התהליך לא באמת ידעתי מה אעבור בו ומה יהיה בסופו. כשהתחלתי לכתוב את בלוג החזרה לזירה ניסיתי לחשוב "מה אנשים שאינם בתחום ירצו לדעת?". רובכם המוחלט לא חי את חיי אמנויות הלחימה או הזירה - חלקכם צופה ב-UFC ומיעוטכם גם עוקב אחר תכניות התוכן שהליגה מפיקה, כך שיש לכם מושג כלשהו מה עובר על לוחם, אבל לרובכם אין. אז ניסיתי לתת הצצה לתהליך ההכנה לקרב. החזרה לכושר, הקשיים הפיזיים והמנטליים וגם לסיבות והלבטים האישיים שלי בסיפור הזה. עכשיו אתן לכם הצצה למה שעובר ללוחם בראש לפני שהוא נכנס לזירה ותוך כדי הקרב.

כמו שכתבתי בפעם הקודמת, מניסיון העבר שלי אני מגיע עד לפתח הזירה במתח שיא - פרפרים, קללות ותהיות של: "מה אני עושה פה?". אבל ברגע שאני דורך בזירה הכל נעלם. הפעם הכל היה הפוך. לפני הקרב הרגשתי רגוע. רגוע מאד. רגוע מדי. 5 דקות לפני הקרב עוד סיפרתי בדיחות והעברתי את הזמן עד לקרב. לא הרגשתי לחץ בכלל. ממש כלום.

ואז קראו בשם שלי והכל הגיע בבום. הפה התייבש, הדופק התחיל לרוץ, הרגשתי שהקרקע נשמטת תחתי ופתאום הייתי כל כך חלש. כשצעדתי לכיוון הזירה הרגשתי לחץ ואחריות כפי שלא הרגשתי באף תחרות או קרב מעולם. הפעם כבר לא הייתי מול עצמי ומול היריב. הפעם סחבתי איתי מוניטין, מועדון, תלמידים והייתה לי נקודה מאד חשובה להוכיח. כל דבר פרט להוכחת הנקודה היה כישלון. לא יכולתי להסתכל על הקהל בכלל ולא על התלמידים שלי בפרט. ידעתי שאסור לי לעשות טעויות.

תכנית הקרב שלי הייתה מאד פשוטה: לצמצם טווח, לקחת את הקרב לקרקע ולסיים אותו שם עם מינימום נזק לי וליריב שלי. כשנכנסים לקרב לפעמים קל לשכוח שלא מדובר בגמר אליפות העולם ושאין מיליון דולר על כף המאזניים. בסך הכול מדובר בשני חבר'ה שעולים להילחם אחד בשני - כל אחד מסיבותיו שלו - ושאחרי הקרב כל אחד צריך לחזור לחיים שלו. אף אחד לא רוצה לפגוע ביריב שלו.

מיד כשעמדתי מול נתנאל ראיתי מצד אחד את הלחץ העצום בו הוא נמצא ומצד שני ראיתי שמולי עומד לוחם. לא מישהו שיוותר לי ולא מישהו שיילך אחורה. זה היה מצוין מבחינתי. מיד כשהחל הקרב, נתנאל שעט קדימה ופגע בי עם מכות חזקות - אגרוף לבטן. אגרוף לראש. לא נורא. ואז הבעיטה הראשונה פגעה. בעיטה חזקה, אבל לא משהו שמסיים קרב. צמצמתי טווח, הגענו לקלינץ' והחל המאבק על הטייקדאון. הרגשתי שנתנאל חזק והחלטתי להישען עליו ולעייף אותו. לתת לו לסחוב את המשקל שלי. ניסיון הטלה כושל שלי הוביל לשינוי זווית ומכה שנתנאל כיוון לבטן פגעה באשכים. לא כיף. לא נורא. דקה-שתיים של התאוששות וממשיכים הלאה.

עם חידוש הקרב נתנאל נכנס עם מספר בעיטות חזקות. החזרתי לו עם 2-3 ג'בים ועוד מכת הוק ארוכה. לא רציתי לפגוע חזק מדי כי רציתי שהוא לא יחשוש להתקרב אליי. חטפתי בעיטה חזקה נוספת וידעתי שאני לא יכול להמשיך ולספוג אותן אחרת לא אוכל לדרוך על הרגל. מכה ארוכה קירבה אותי למרחק קלינץ' ומיד לקחתי את הקרב לקרקע. ידעתי שהמאמן של נתנאל הוא ג'ודוקא והנחתי שתהיה לנתנאל אוריינטציה טובה בדרך לקרקע, ולא טעיתי. תוך כדי ניסיון ההפלה נתנאל הטה את הגוף שלו וסיימנו כשהוא עליי. היד שלי הייתה מתחת לבית השחי שלו, מה שמנע ממנו לעלות לי לגב והגענו לחצי הגארד.

נתנאל החזיק אותי חזק כדי שלא אתרחק ואשיג את הטווח הדרוש להוצאת מכות חזקות. גארד וחצי-גארד הן פוזיציות שצריך לדעת להתנהל בהן, אחרת היריב ישלוט בך ויוכל להכניע אותך. בררתי את המכות שלי בקפידה וחיכיתי שנתנאל יסתובב, ייתן לי גב, ינסה לדחוף אותי וייתן לי יד - כל דבר שיאפשר לי לסיים את הקרב בהכנעה ועם מינימום נזק. אבל כלום. קשוח קשוח הנתנאל הזה. לאחר מספר מכות ריכוך הצלחתי לגרום לו לפתוח את חצי-הגארד וטיפסתי למאונט גבוה.

בשלב זה חשוב לא להתלהב יותר מדי ולשחרר מכות שלא יפגעו בכלום ורק יעייפו אותי. בררתי את המכות בקפידה ודאגתי שכל אחת תיכנס. המאבק על חצי-הגארד ביחד עם המכות עייפו את נתנאל ובשלב מסוים ראיתי שהוא לא עושה שום דבר כדי להגן על עצמו. הסבתי את תשומת ליבו של השופט וביקשתי שיסיים את הקרב כדי שלא אצטרך להמשיך לשחרר מכות. השופט התערב והקרב הסתיים.

אמנם לא בדיוק כפי שרציתי, אבל את המסר העברתי והעיקרון ברור – Position before submission. לפני שחושבים על סיום הקרב עם הכנעה מרהיבה או אגרוף עוצמתי, חייבים להשיג עמדה שולטת. מתוך העמדה השולטת תוכל לעשות מה שתרצה או מה שהיריב ייתן לך, והוא תמיד ייתן לך משהו. שומר פנים? הבטן חשופה. דוחף כדי להרחיק אותך? שלל אופציות לבריחי ידיים. מסתובב כדי להימנע מהמכות? החניקה מחכה שם. אין צורך לייצר נזק מיותר. צריך שליטה בטווח, או להיות מחוץ לטווח המכות או להיכנס לקלינץ'. חשוב להיסגר טוב תוך כדי הכניסה כדי לא לחטוף, אבל אם חטפתם, לא נורא! תמשיכו קדימה. כשהטכניקה לצדכם ואתם פועלים לפי עקרונות קרב נכונים, הסיכויים לטובתכם.

תתאמנו, תשקיעו, תתמידו ותאמינו בעצמכם ובשיטה שבה אתם מתאמנים. אם נכשלתם, נסו להבין מדוע ותקנו. המסע הזה והקרב בפרט גרמו לי להסתכל על כל הוויית האימון (כמאמן) בצורה אחרת. היום אני מעריך את המאמנים שלי אפילו יותר ומקווה שגרמתי לתלמידים שלי להתגאות בי. יותר מזה, אני מקווה שגרמתי להם להאמין במה שאני מלמד אותם, אבל הכי חשוב - אני מקווה שגרמתי להם להאמין בעצמם. הכלים שנתנו לי, הכלים שהעברתי הלאה, הכלים שהם עכשיו מחזיקים בהם עובדים. צריך רק להתאמן, להתמיד ולהאמין.

אז שוב תודה לכולם - לקוראים הסמויים, למגיבים ולכל מי שפנה אליי בהודעה פרטיות. לכל מי ששאל שאלות, ששלח עידודים וברכות ולכל מי שחיזק את ידי לאורך הדרך כולה. כולם מוזמנים לפנות אלי וכמובן שלעקוב אחרינו בדף הפייסבוק.