נפגעי חרדה: הטראומה של הצהובים בדרבי

טראומה - נזק שנגרם לנפש בעקבות חוויה או סדרת חוויות קשות במיוחד. החוויה הטראומטית עשויה להיות חד-פעמית או חוזרת ונשנית, והיא מכניסה את האדם למצב של הלם, בו הוא אינו מסוגל להתמודד ולספוג את הרעיונות והרגשות הקשורים בחוויה. בדרך כלל החוויה קשורה בתחושת חוסר ישע חזקה בפני איומים אמיתיים או מדומים. לעיתים קרובות יש חילול עולמו של האדם כפי שהוא הכיר אותו עד כה, דבר המכניס אותו למצב קשה של בלבול וחוסר-ביטחון.

תולדות הטראומה: גיורגי דרסיליה
החוקרים השונים, ואנחנו ביניהם, מסמנים את התאריך 1.11.1997 כתחילת הפגיעה בנפש הצהובה. עד לעונת 97/98 ההיא מכבי ת"א הפסידה רק 2 דרבים ב-7 עונות, כולל שלב מסוים שבו היא ניצחה לא פחות מ-7 משחקי דרבי ברציפות. אך באותו מפגש בחודש נובמבר, גיורגי דרסיליה כבש שער בדקה ה-61 ושינה את מפת הדרבים בלי לדעת בכלל שעשה זאת. מאז אותו ניצחון אדום, המאזן בין הקבוצות התהפך לגמרי והוא עומד על 27 ניצחונות של הפועל מול 12 בלבד של מכבי. למרות הסטטיסטיקה הזו. המשחק ההוא הוא רק התשתית.

שלב ההלם: הנפילה אחרי 2004
מהמשחק ההוא של דרסיליה, מאזן הכוחות השתנה והפועל החלה להשתלט על המפגשים בעיר בצורה משמעותית עד שהגיעה עונת 2003/2004.  הצהובים השיגו 3 ניצחונות ברציפות וסיימו את העונה עם מאזן מושלם וללא שער חובה. מכאן, נראה היה שהמגמה תתהפך והגל המוצלח משנות ה-90 יחזור. רק שהרע, כך הסתבר, עוד היה לפניהם.

הטראומה האמיתית: רגע אחרי רגע. 
אז כן, הסתבר שדרסיליה רק היה הטריגר. מ-2007 יש רק שליטה אחת בעיר שמחזיקה בנתונים מטורפים: 10 ניצחונות מול 2 בלבד בליגה ובגביע המדינה. הנה אוסף של רגעים שהפכו את הדרבי לכואב בשנים האחרונות. אם אתה כמובן לובש צהוב. 

איזו עצירה! לא, השופט אומר יש שער! (11.11.2007)
זה אמור היה להיות דרבי צהוב ובגדול. גיא לוזון הגיע למשחק אחרי פתיחת עונה רעה מאוד, האוהדים קיללו אותו ולמעשה עד למשחק הזה (מחזור 9) לא היה לאדומים אפילו ניצחון ליגה אחד (נתון הזוי בפני עצמו). איכשהו, בדקה ה-80, אחד הפלופים הגדולים שנחתו בארץ, פאביו ג'וניור, הצליח לנגוח בין 4 שחקני מכבי ת"א, הכדור עבר בין רגליו של יבריץ' והשוער הדף את זה מחוץ למסגרת. לרגע אחד נראה היה שאין שער, אך המצלמות מיד הוכיחו: הכדור עבר את הקו, הפועל מנצחת בדרבי אחרי מ-4 הפסדי ליגה רצופים. מכאן זה הפך לדפוס קבוע - מכבי מוציאה את הפועל לדרך חדשה.

הטיל של טלקיסקי (17.2.2008)
למה הרגע הזה טראומטי במיוחד? כי השער הזה סימן את עידן אלי גוטמן בדרבים, וזו לא היתה בשורה מעודדת לצהובים. הבולגרי שהגיע כדי לעזור לקבוצה להישאר בליגה סיפק את אחד השערים הגדולים בתולדות הדרבי מול יבריץ' חסר האונים. אם זה לא הספיק, אז אפילו ראובן עובד חגג על הצהובים עם מהלך ענק שהוביל לשער השני. מהדרבי הזה, המפגש העירוני הופך לחגיגה אדומה.

לאלה עוקץ את נמני (24.11.2008)
עד נובמבר 2008 אף אחד לא ממש ספר את מהראן לאלה, אבל איכשהו הדרבי ההוא הפך אותו משחקן בינוני לאימת היריבה (מן רודריגו גולדברג אדום). זה קרה ברגע אחד, עם בעיטה בנגיעה מ-14 מטרים, שסגרה את הדרבי של נובמבר 2008  - הדרבי הראשון של אבי נמני על הקווים. זה היה סימן לשנים על כך שלהפועל תמיד יהיה ג'וקר שיחגוג על ההגנה הצהובה. גם אם אף אחד לא ממש שמע עליו עד אז. אגב, אותו לאלה יכבוש מאז שלושה שערים בפחות משנה וחצי בדרבים.

איך תמיד הבלמים.. הבלמים.. (1.11.2009)
עדיין לא ברור באופן סופי מי הבלמים שיפתחו הערב בצד האדום, אבל תהיו בטוחים שכל כדור קרן יגרום ללחץ בחזה בשער 11. מ-2008, שבעה שערים של הפועל בדרבי נכבשו על ידי בלמים, אבל המפחיד ביותר היה דאגלס דה סילבה. כנראה בגלל הדקה ה-11 ההיא ב-1.11.2009. מכבי הגיעה אחרי רכש גדול (טוב, אז לפחות זה היה נראה כך) עם יבוריאן, אבידור, אילייב וראלדס, שלטה במשחק, הגיעה ליותר מצבים, אבל הברזילאי ניצל כיסוי רע כשהתרומם מעל שבחון, נגח לפינה ורץ את כל המגרש משער 8 עד לצד השני עם ידיים פתוחות ליד האוזניים. חוויה קשה.

שכטר משאיר אבק (22.2.2010)
אוהדי מכבי יכולים לקחת לא מעט צלקות מהדרבי ההוא. לבטח הסממן הבולט לשליטה האדומה בשנים האחרונות. היה שם את החמצת הפנדל של מאור בוזגלו, ה-0:3 האדום כבר בדקה ה-30 והמספרת של שבחון שנבלמה מהקו כבר בפתיחה. אבל הרגע הטראומתי ביותר הוא גם המהיר ביותר. אחרי 26 שניות בלבד (!) שכטר השאיר את קפילוטו מאחור והגיע לאחד על אחד מול שטראובר. למרות שזה נגמר בהחמצה, מכאן כל אוהדי מכבי ידע שהערב הזה לא ייגמר טוב. 

אוי מאיוקה מאיוקה.. (8.5.2010)
כולם זוכרים את הדרבי הזה כ"איך חגגתם בתיקו" אבל בדקה ה-92 דווקא מכבי פיספסה את ההזדמנות הכי גדולה שלה לעצור את השליטה האדומה בעיר - ועוד באחד הדרבים החשובים של השנים האחרונות - ולמנוע אליפות מהפועל, מניעה כזו שהיתה משנה את כל ההיסטוריה (מוחקת את החגיגות של הפועל בטדי, השירה הזחוחה של גוטמן, המספרת של זהבי ועוד כל מיני רגעים שאוהדי מכבי היו מעדיפים לשכוח). בתוספת הזמן, מאיוקה יצא למתפרצת כשהאדומים נותרו ב-10 שחקנים (אדום למרעי), כחלון היה חופשי לגמרי בצד השני של הרחבה אבל במקום למסור הוא בעט, אניימה הדף לקרן והשאר היסטוריה.

רבע שעה של תקווה (27.11.2011)
את הטראומה הזו אפשר לרכז לרבע שעה. בדקה ה-75 יצחקי צימק ל-2:1 (והפועל נותרה ב-10 שחקנים אחרי הרחקת גל שיש), כמעט כל אוהד צהוב בבלומפילד הרגיש את שער השיוויון באוויר. עטר, יצחקי וקולאוטי (שגם רשם החמצה גדולה) דחפו קדימה ונראה היה שזהו, הצהובים מסוגלים לעשות קאמבק ענק. זה נמשך רבע שעה, עד ששי אבוטבול סגר את הסיפור בתוספת הזמן. עוד דרבי הלך קיבינימט.

ואדל.. הוא עוצר את זה! (11.11.2012)
השער של דמארי כאב, אבל כל אוהדי מכבי שידבר על המשחק הזה ייזכר רק בדקה ה-40. אלירן עטר עומד מול אדל. גול שלו והסיפור גמור. עד אותו רגע הפועל לא הגיעה לאף מצב וברור היה לכולם באצטדיון שאוסקר יסגור את המשחק במצב של 0:1. החלוץ בועט חלש, השוער לוקח. הפועל מנצחת, ולמרות שזה כנראה לא ייחשב לאחד הדרבים הגדולים בהיסטוריה, הוא כנראה ההוכחה הכי טובה שמשהו לא מוסבר קורה בראש של הצהובים כשהם רואים אדום.