הבעיות נדחקו בגלל ניצחונות, אבל ישנן

הכתובת הייתה על הקיר במשחק הבית כנגד סיינה ובשבוע שעבר בברלין מכבי נתקלה בהרבה בעיות, שפשוט נדחקו הצידה בגלל הניצחונות. במבט לאחור, נראה שהמשחק הראשון במלאגה היה הניצחון החשוב ביותר ועם רמת המשחק הטובה ביותר. ואני שם בצד את הניצחונות על הפולנים מגדיניה והצרפתים משאלון, שהם ברמה יותר נמוכה משאר קבוצות הבית, שגם הוא לא האיכותי ביותר מארבעת הבתים.

בלאט מקדש את שיטת הרוטציה והחילופים שלו בכל משחק וזו הפילוסופיה שלו. זה לא משהו חד פעמי וצריך לכבד מאמן שיש לו דרך ושיטה, אם כי חלק גדול מהאנשים מבקרים שיטה זו או לא מסכימים איתה. יכול להיות שבלאט מתכנן בטופ 16 לצמצם את הרוטציה, אבל בינתיים יש מספר שחקנים שנפגעים מהחילופים התכופים ומאי-עליה בחמישיה כמו ליאור אליהו ו/או דייויד לוגאן ו/או מלקולם תומאס, שלא לדבר על האכזבה עד עכשיו ממה שקיינר מדלי מציג.

נראה ששיטת החילופים הזו, בה לכאורה כולם משותפים אבל לא לפרקי זמן ארוכים, פוגעת קצת באנרגיות שרואים במגרש בפרקים ארוכים. גם הלחץ, שהוא אגרסיבי בחלק הקדמי של המגרש, הופך לקצת חלבי בהגנת חצי המגרש.מכבי קלעה נגד הפולנים מטווח שלוש הנקודות במעל ל-70 אחוז ולפתע מול מלאגה זה ירד ל-16 אחוזים. קשה לנצח קבוצה מהליגה הספרדית עם הגנה רדומה וללא שלשות.

מה שהשאיר את מכבי בתמונה היה כמות זריקות העונשין הגבוהה (29) ואחוזי הצלחה גבוהים, אבל היעדר השגת סל שדה בפרקים ארוכים במשחק מראה על בעיות התקפיות גם במשחק המסודר. זה גם מראה על היעדר שחקן בעל יכולת התקפית גבוהה במשחק עומד, אחד עם יציבות ושמשמש מניה בטוחה.

בתוך כל זה, אוחיון והיקמן עוד הציגו לפרקים רמת משחק סבירה, אבל לא סחפו את שאר הקבוצה להמשכיות ופתיחת פער שלא יאפשר למלאגה לחזור למשחק ואף לשלוט בו בחצי השני. אנחנו מתחילים להתקרב למאבק מכריע על המיקום לקראת הטופ 16 ובדרך לפחות משחק מוקש בסיינה המשתפרת וביקור באילת. לא פשוט בכלל.