"צריכים להיות בפיינל-פור, בטח בירושלים"

למביט מהצד זה נראה טבעי למדי. יותם הלפרין על אזרחי, יושב במשחקים, לוחש על אוזניהם של הבעלים אייל חומסקי והמנכ"ל גיא הראל, או בשדה התעופה עם השחקנים, מוודא שהכל מתנהל כראוי. כאילו לא רק לפני פחות משנה הלפרין היה "מתחת לאלונקה" עם חבריו, נלחם על דקות משחק, חי את האמוציות מהמשקפיים של שחקן מן השורה.

הלפרין כבר התרגל לחיים החדשים כמנהל ספורטיבי, והיום הוא מוביל את הפועל ירושלים לאחד המשחקים החשובים בתולדותיה, כשהיא תעלה לגומלין ברבע גמר ליגת האלופות נגד טנריף. הלפרין, למוד מסעות ארוכים בדרך למשחקים גדולים, מבין שיש כאן משהו מיוחד. "אין ספק שיש תחושה של משהו אחר, הרבה יותר מיוחד. חיכינו כמעט חודש למסע הזה, כולם מבינים שאנחנו רוצים וצריכים להיות בפיינל פור, בטח כשהוא בירושלים".

הרבה אנשים במועדון מדברים על התחושה שיש פה קבוצה חד פעמית. אתה גם חושב כך?
"כן. זה מתחיל ונגמר באופי של השחקנים, במחויבות שלהם, ברצון שלהם ליישם את הדרישות המקצועיות, אבל בסופו של יום צריך להביא את זה למגרש ולנצח. עד היום הצלחנו להביא את זה במשחקים חשובים, ועכשיו יש לנו מבחן סופר קשה, אולי הכי קשה שהיה לנו עד היום והחשיבות מודעת לכולם".

לפני שנתיים שיחקתם בחצי גמר היורוקאפ נגד ולנסיה, ויש תחושה דומה שטנריף מאוד דומה באיכויות שלה לוולנסיה ההיא, שהיתה קבוצתית מאוד. אתה רואה את הדמיון?
"בהחלט. ולנסיה היתה קצת יותר איכותית, אבל השיטה והדימיון בהחלט שם. אין לטנריף שחקן או שניים בודדים שאתה יודע שאם עצרת אותם אז אתה בדרך לנצח, זו קבוצה שממקסמת את עצמה. יותר קשה להתכונן אליה כי אתה צריך לעשות הכל נכון, וראינו בארנה שהיו לנו דקות גרועות והם הענישו. ועדיין, הצלחנו לנצח את המשחק הזה וזה אומר משהו".

יכול להיות שבעצם עדיף לכם לבוא ביתרון של שתי נקודות בלבד במקום יתרון חד ספרתי, כי אז הלך הרוח הוא שצריך לנצח וזהו. אין מרווח לטעויות?
"בדרך כלל במשחקים של הפרשים, המשחק השני נע סביב ההפרש של המשחק הראשון. רק עכשיו ראינו כמה זה היה הזוי שחולון כמעט הודחו אחרי יתרון של 33 נקודות. זה מראה לך כמה זה מנטלי כי אם חולון היתה חייבת לנצח, אין סיכוי שהיא היתה מפסידה בהפרש שהיא הפסידה. אז כן, באיזשהו מקום לבוא ביתרון חד ספרתי קטן יכול לפעול נגדך. אבל ספציפית במקרה שלנו, זה לא משנה. השחקנים יודעים שהם צריכים לבוא לנצח, נקודה".

החיים במשרד
אמרת לי בעבר שאין מה להשוות בין לקיחת תואר כאיש הנהלה לעומת כשחקן. איפה בכל זאת אתה מוצא סיפוק יותר גדול בתפקיד שלך?
"אני מוצא את הסיפוק כי החבר'ה במועדון נתנו לי להיכנס ולהשתלב ולמצוא את המקום שלי ולהרגיש חלק. אין ולא יהיה כמו להיות שחקן, באדרנלין, ביום יום, בתהילה שאתה מקבל כשאתה קולע סל גדול, כשאתה מנצח משחק גדול - זו תחושה שאי אפשר להחליף אותה, וגם עודד קטש יספר לך כמה זה חסר לו, במיוחד כשאצלו הקריירה נקטעה באמצע. אני יכול להגיד שאם לא היו נותנים לי כל כך הרבה חופש פעולה, אולי הייתי מרגיש את המרירות, אבל אני מוצא סיפוק גדול בתפקיד הזה".

לא מזמן חידשתם חוזה לעודד קטש, המשרה שלך היא גם קצובה לפרק זמן מסוים?
"כמו אחרון עובדי המועדון, מתי שיחליטו שלא זקוקים לי יותר, יודיעו לי".

לקראת סוף העונה שוב יש את השיח על הנוסחה הנכונה בין ישראלים וזרים. נניח שהייתי ממנה אותך לקבל החלטה על המתווה שצריך להיות, מה היה המתווה?
"היה חוק רוסי לכמה שנים, חלק יגידו שהוא היה טוב, חלק יגידו שלא. אני חושב שלא משנה באיזה מתווה נלך, כל שחקן צריך את הביטחון שמגיע לו לשחק. בתקופה שלי לא היה דבר כזה כמו חוזה של דקות משחק או חוקים".

אבל בתקופה שלך היו פחות זרים.
"אני גדלתי לקבוצה שהיו בה את שאראס, את פארקר, את ווייצ'יץ', את באסטון, את שארפ, את קומאטוס, את בלו - זה לא פחות זרים ממה שיש היום. החשיבות היא לתת את הדחיפה לשחקנים שהם לא עילוי, שזקוקים לבסיס שייתן להם לשחק. אפשר להגדיל את הקבוצות בליגת העל, אפשר לקבל החלטה עקרונית לתת להם לשחק, אבל כולנו כאנשי כדורסל לא בהכרח צריכים להסכים עם הקביעה ששחקן חייב לקבל דקות רק מעצם היותו ישראלי. שזה מקנה לו משהו. כולנו רוצים שחקנים ישראלים וכשרונות ישראלים ומבחינתי שלא יהיו זרים בכלל, אלא רק ישראלים אבל אנחנו יודעים שזה לא יכול לקרות. אני רואה הרבה שחקנים ישראלים שלוקחים את עצמם בידיים ועובדים מאוד קשה, וגם אלה שלא סומנו כהבטחות מצליחים למצוא את דרכם בליגת העל".

איפה אתה בתחילת חודש מאי הקרוב?
"בטוח בירושלים, ואני סומך על החבר'ה שיביאו את פיינל פור מרגש לירושלים".