שומרי מסורת: מכבי ממשיכה להיות אימפריה

הצהובים מקבלים כבוד בדרך לפרק נוסף בהיסטוריה

גבירותי ורבותי, התקווה. אז כן, היא לא עטופה וקולעת בכחול ולבן, גם השפה העברית או הסלנג הצברי המחוספס אינו שגור בפי כל חלקיה, אבל הסטארט-אפ המופלא שכבש את אירופה כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כשראש ממשלה עוד התפטר פה באומץ בגין חשבון דולרים שנחשף בחו"ל על שם הרעיה, רק הולך וממתג את עצמו עם הזמן. הזמן הצהוב.

שוו בנפשכם, עיניכם הקוראות, באותה השורה ובאותה הנשימה: ברצלונה, ריאל מדריד, צסק"א מוסקבה, מכבי תל-אביב. ואיש אינו מרים גבה באירופה, ואף עכבר ספורט וכדורסל אינו מעלה תהיות. הם שם בטבעיות, זקופי קומה ומחויכים, כחלק מפאזל ומרקם של מסורת, תרבות, הישגיות – כחלק מסדרי עולם.

לעיתים, עושה רושם, הכבוד וההדר לו הם זוכים מאנשי מקצוע בחו"ל רב יותר מהפרגונים שהם מקבלים מדן ועד אילת, אבל הם ממשיכים הלאה, ליעד הבא, לעוד תואר. הנה יש עוד פסגה שצריך להגיע אליה בקליעה משלוש, בריבאונד, בסתם לקפוץ על הפרקט ולהציל כדור אבוד, כי ככה סיפרו להם שעשו פעם גם מוטי ומיקי. אתה רואה אותם בצוותא בהיכל, אבות ובנים, דור ראשון, שני ואפילו שלישי לדת הצהובה. הם גם הגיעו למילאנו, דופקים עוד חותמת בפספורט, משכיבים עוד 2,500 יורו על הדרך בארץ המגף, אבל ככה בונים שותפות היסטורית אמיתית. הם יעשו יחד קבלת שבת וקידוש במילנו, יהיו כאלה שיצעדו ברגל לאולם כדי לא לחלל את השבת, כולם ישירו בגרון ניחר את התקווה רגע לפני הכדור הראשון. רוח המועדון קוראים לזה.

איך זה, אתה שואל את עצמך, שתחלואיי הספורט הישראלי פסחו עליה. הרי במדינת הקומבינה אנחנו אלופי העולם בלקטר, בלתרץ ובכמעט להעפיל למונדיאל וליורו. איך זה ששנה אחר שנה, למעט שנים בודדות ושחונות במיוחד, גם בסגלים שאינם נוצצים או בתקציבים בהם אי אפשר לקנות את המוצרים הכי יקרים על מדף השחקנים, הם יודעים להציב לעצמם יעדים ובדרך-כלל גם לעמוד בהם. עניין של מסורת.

נכון, האמת חייבת להיאמר. הזמנים השתנו, ועוד איך השתנו, והיא כבר מזמן אינה בלב הקונצנזוס. רבים אפילו מייחלים שכנפיה יקוצצו ומעמדה ייסדק, שתהיה פה יותר תחרותיות, שיהיו פה גם אדום, ירוק, סגול, לבן ולא רק צהוב. הקבוצה של המדינה, שהיו גם מי שכינו אותה כקבוצה שיש לה מדינה, רכשה עם השנים גם לא מעט יריבים מרים בזירה המקומית. גם זו לטובה. אין כמו תחרות להניע את גלגלי המערכת.

זה בלתי נתפס, כמעט בכל קנה מידה, אבל כמחצית מבאי האולם יהיו ישראלים בצהוב. 6,000 רכשו חבילות וכרטיסים. הם עצמם, או מי מבני משפחתם או חבריהם, היו גם בפאריס ובאתונה ובבלגרד ובווירטון, במעמדים זהים ומרגשים מהעבר. הם מגיעים מתל-אביב, מערים נוספות בישראל, מרחבי אירופה, והופכים לצבא אדיר, סוחף ומשמעותי שאין דומה לו ביבשת. הם חזו בעבר בניצחונות דרמטיים, בהפסדים כואבים, במהפכים לכאן ולכאן, בתצוגות בלתי נשכחות של כוכבים וסמלים, במאמנים ובשחקני-על ששמם נכתב בספרי הזהב של המועדון והכדורסל הישראלי, בפלא הספורטיבי הזה שתמיד ממאן להיכנע וחונך לעולם להכניע.

על פניו, בטח שעל הנייר, הסיכויים אינם בשמיים - היריבות עשירות יותר, מוכשרות יותר ועמוסות בכוכבים נוצצים יותר. ועדיין, בטח בחצי הגמר, זה לא אומר דבר וחצי דבר. ומעבר לכך, הם שם, ממשיכים לכתוב עוד פרק מפואר בהיסטוריה ובמסורת. ובעוד 30 שנה ידברו וידקלמו ילדיהם את  מילנו, בדיוק כפי שאנחנו מספרים בערגה לילדינו על וירטון. וזה, אם תרצו, אולי בעצם המורשת האמיתית.