עכשיו או לעולם לא
הם הבטיחו ואכזבו, פרצו ואז נעצרו, ועכשיו הגיע רגע ההכרעה: קבלו את 11 השחקנים שהעונה הקרובה בליגת העל פשוט חייבת להיות השנה שלהם
שוער: גליל בן שאנן (הפועל חיפה)
בן שאנן התחיל את הקריירה בהפועל תל אביב, עבר בכל הנבחרות הצעירות ונחשב להבטחה גדולה. אבל כשעלה לבוגרים בשנת 2001, הוא מצא בשער את שביט אלימלך בשיאו. השוער, ששרת בצה"ל באותה התקופה, הושאל להפועל רמת גן מהלאומית, אלא שפציעה בכתף השביתה אותו לכל העונה ושללה ממנו את מעמד "הספורטאי המצטיין" בצה"ל. ההזדמנות הגדולה שלו בהפועל תל אביב הגיעה רק אחרי שש שנים, כששביט אלימלך הושעה ונזרק מהקבוצה, אלא ששוב המזל בגד בו: הוא נפצע יומיים לפני מה שהיה אמור להיות משחק הבכורה שלו, ושוער הנוער ניל אברבנל החליף אותו כל הדרך לזכיה בגביע. העונה, בגיל 27 ועם הרבה ביטחון מעונת העליה עם הפועל חיפה, הוא חייב להוכיח שמה שעצר אותו עד עכשיו היה רק חוסר המזל.
מגן: יובל שפונגין (מכבי תל אביב)
יגאל אנטבי אמר העונה ששחקני מכבי תל אביב מקבלים פיק ברכיים לפני דרבי, ויובל שפונגין נראה כמו אחד מאלה שהמגן הותיק התכוון אליהם. היסטרי. ובכלל, נראה שכל הקריירה של יובל שפונגין עוברת בהילוך מהיר מדי, כמו כל דבר שמנסים לעשות במכבי תל אביב. שפונגין בסך הכל בן 22, אבל הספיק כבר להיות בכל המצבים של השחקן הישראלי הממוצע: ההבטחה הגדולה, הכוכב הצעיר, שחקן נבחרת ישראל, האכזבה, הכישלון, ואפילו השחקן הלא רלוונטי. אבל דווקא בגלל הסטטוס האחרון, הוא אמור לקבל את השקט שינסוך בו קצת יותר בטחון עצמי, יהפוך אותו לשחקן ליגה יציב ואולי שוב שחקן נבחרת, וישתחרר מתדמית השחקן שבאופן די תמוה תמיד נפצע לפני דרבי.
מגן: עומרי אפק (בני יהודה)
המגן/קשר שהיה חלק מהתינוקות של קשטן בעונת הדאבל של הפועל תל אביב לפני עשור, היה מאז כמעט הכל חוץ מחלק חשוב בקבוצה. הוא עבר בבית"ר ירושלים, מכבי חיפה ואפילו ראסינג סנטאנדר וסלמנקה, אבל באף אחת מהן לא הותיר חותם או תפס מקום של קבע בהרכב ולאורך זמן. אפק הוא מסוג השחקנים שתמיד יושבים על הספסל ואף אחד לא מבין למה, חוץ מהמאמן שלו. אומרים שהוא קצת מפונק ונוטה להיפצע, אבל במיוחד בגלל זה הוא עבר לבני יהודה. הרי גיא לוזון יודע בדיוק איך לטפל בשחקנים מסוגו - תראו מה הוא עשה מאסי בלדוט וכפיר אדרי. אפק הגיע לקבוצה עמוסת כשרון וחסרת אגו, בדיוק המקום בו הוא יוכל להציל משהו מקריירה שכללה הרבה קבוצות גדולות, אבל מעט מדי יכולת.
בלם: שי מימון (מכבי חיפה)
לשי מימון יש הזדמנות גדולה להפוך כבר העונה לשחקן הרכב במכבי חיפה. הצ'אנס הראשון יגיע במשחק מול רד בול זלצבורג, בו איכות ההגנה החיפאית תהיה גורלית להתמודדות כולה. מימון, שהרוויח את חולצת ההרכב בזכות השעייתו של ג'ורג' טשיירה, כבר נחשב לשחקן מנוסה יחסית בליגת העל. בגיל 23 הוא מתחיל עונה שישית בבוגרים, שתיים מהן בהשאלות למכבי הרצליה ומ.ס אשדוד, כך שלצד הדבש של האליפויות הוא טעם גם מהבצל של מאבקי ההישרדות. אבל לא רק זלצבורג תהיה המבחן שלו: היכולת של טשיירה מעוררת כרגע לא מעט סימני שאלה, ומשחק טוב או שניים בהרכב יכולים לפתוח בפני מימון את הדלת לעונה מוצלחת, כל הדרך למעלה.
בלם: תומר בן יוסף (בית"ר ירושלים)
בן יוסף הוא אולי האיש עם המשימה הכי קשה מבין כל שחקני ההרכב שלנו. לא רק שמשחקים לפניו שניים מהבלמים הטובים בארץ, אלא שגם עם יחסי הציבור שלהם בלתי אפשרי להתמודד. שמעתם פעם פרשן אומר מילה רעה על אריק בנאדו, או מאמן שלא היה רוצה את שמעון גרשון בהרכב שלו? אין חיות כאלה. ההזדמנות היחידה של בן יוסף תבוא כמו שקורה לסינדרלה – הופעה הרואית במשחק בו יחליף את אחד מהבלמים הוותיקים. כל תרחיש אחר, יחזיר אותו מהר לקבוצות כמו מכבי פתח תקווה, ורחוק ככל האפשר מהרדאר של דרור קשטן ומחליפיו. וזה חבל, מפני שבן יוסף שהיה פצוע ברוב העונה שעברה ניחן בתכונה חריגה לבלם, ודאי ישראלי: הוא מאוד מהיר. מצד שני, הוא עצמו כבר הוכיח לא פעם שמהירות זה לא מספיק.
קשר: ביבראס נאתכו (הפועל תל אביב)
בניגוד להרבה מהשחקנים האחרים ברשימה, ביברס נאתכו הוא שחקן טוב שכבר תפס מקום של קבע בהרכב, אבל זה עדיין לא מספיק. הקשר הצ'רקסי כל הזמן מתקדם, אבל בקצב איטי מאוד ונראה קצת פרווה בסגנון המשחק שלו. הוא לא עולה מספיק להתקפה ולא מסכן את השער, אבל גם לא בדיוק גרזן במרכז השדה. מעין שחקן חביב כזה, לא יותר. אז קשר אחורי אגרסיבי הוא כבר לא יהיה, ובגלל זה גוטמן מציב לידו בהרכב את שי אבוטבול או אביחי ידין, ואפילו צרף כגיבוי את הגיאורגי זוראב מנטשאשוילי, אבל נאכתו לא יכול להסתפק במה שיש. הוא חייב לתמוך יותר בהתקפה, ולהפוך למה שהוא מסוגל להיות – פליימייקר. גם קצת ביטחון עצמי לא יזיק. אסור שמסירה גרועה אחת כמו זו שהובילה לשיוויון של גטבורג, תוציא אותו לגמרי משיווי משקל.
קשר: ליאור רפאלוב (מכבי חיפה)
כמו עם סיפור הביצה והתרנגולת, גם אנחנו כבר התעייפנו מלנסות ולהבין מי התחיל: ליאור רפאלוב או אלישע לוי. אבל ממה שברור הוא שרפאלוב חייב להתבגר כבר. נכון, זה ממש מעצבן להיות תמיד המוחלף הראשון וקשה למצות ככה רבע מהפוטנציאל, אבל כשאין ברירה צריך לנסות להבין איפה אפשר לשפר את המשחק, ולא איך לזרוק בקבוקי מים על הרצפה. איך יכול להיות ששחקן שמסיים עונה עם 9 שערים וזוכה באליפות מוגדר כאכזבה ותמיד הראשון לפנות את המקום על המגרש? הדריבלים המיותרים וקבלת ההחלטות הלוקה בחסר הן התשובה. אם רפאלוב ימשיך לשחק ככה, גם ליעקב שחר כבר יהיה קשה להתמודד עם האנטגוניזם שהוא מייצר בקהל.
קשר: יוסי שבחון (מכבי תל אביב)
כל עכבר כדורגל ישראלי שהייתם שואלים אותו על גילו של יוסי שבחון, היה ודאי אומר לכם: "הכישרון הזה הוא בן 24, 25 גג". אז זהו, שלא. שבחון כבר בן 27 ועדיין מחפש את עצמו. הקשר הוא אמנם איש של מספרים, ובעונת 2007/8 בה נאבקה מכבי בתחתית סיפק 9 שערים ו-5 בישולים, אבל לא הרבה מעבר. אז נכון, גם אנחנו מכירים את הקלישאה שאומרת שלא כל שחקן מוכשר הוא בהכרח מנהיג, אבל שבחון פשוט נעלם ממשחקים שלמים וכובש רק נגד הקטנות. קשה לזכור הצגה שהוא נתן נגד קבוצה גדולה. מספר 14 של מכבי, שהגיע מהפועל פתח תקווה ויפתח עונה רביעית בצהוב, נחת בקרית שלום כ"אבי נמני הבא", אבל לא מפסיק לדשדש. העונה, כשמכבי לא עמוסה לעייפה בכוכבים וציפיות כמו תמיד, חייבת להיות סוף סוף השנה שלו.
קשר: מאור מליקסון (הפועל באר שבע)
כבר שבע שנים שמאור מליקסון מסתובב בליגה שלנו. הוא התחיל בבית"ר ירושלים, עבר למכבי חיפה, הדרדר להפועל כפר סבא וירד להפועל באר שבע בליגה הלאומית. בעונה שעברה הוא אמנם הראה כמה ניצוצות של כדורגל, ואפילו כבש פה ושם, אבל המבחן האמיתי שלו לא יכול להיות בליגה הלאומית. לראשונה בקריירה מליקסון מקבל הזדמנות להיות שחקן מוביל בקבוצה עם יומרות, ולא כינור שני כמו שהיה בבית"ר ובחיפה. גם גיא עזורי הבין את זה ומינה אותו לקפטן בקיץ. על פניו, לילד המתבגר מיבנה יש את כל התנאים כדי להוכיח שהוא למד לקחת אחריות, לשחרר את הכדור בזמן, ולא להעלם למשך משחקים שלמים. כי אם עד גיל 25 הוא לא למד לעשות את זה, זה כבר לא יקרה לו לעולם.
חלוץ: ערן לוי (הפועל חיפה)
מה כבר לא נכתב ונאמר על ערן לוי. שהוא שמן, כישרון מבוזבז ודמות בעייתית, ושזו הסיבה שלמרות גילו הצעיר (24) הוא הספיק לעבור כבר בשש קבוצות: מכבי חיפה, מכבי תל אביב, קרית שמונה, מכבי נתניה, הפועל עכו והפועל חיפה. אז אמרו, וצדקו. אבל מהרגע שלוי הגיע להפועל חיפה, הכל השתנה. במקום בו הוא סוף סוף קיבל את הבטחון שהוא צריך, הכישרון שלו התפוצץ והוא נבחר לשחקן העונה. אבל זה היה בליגה הלאומית מול ההגנות של בני לוד ועירוני רמת השרון. העונה הוא כבר יתמודד עם קבוצות חזקות בהרבה, שמעבר לשמירה ינסו גם לעשות את מה שאמור להיות הכי קל - לעצבן אותו. עונת 2009/10 תוכיח באופן סופי אם ערן לוי הוא באמת חלוץ כל כך טוב, או שהוא מתאים לכדורגל חופים וקט-רגל בשכונה.
חלוץ: טוטו תמוז (בית"ר ירושלים)
רק השבוע התפרסמה כאן כתבה על הפספוס של טוטו תמוז. כשאני חושב עליו, אני מיד נזכר במהלך הגדול שלו מול נבחרת רוסיה שהוביל לשער השוויון של עמית בן שושן, ובצמד המדהים מול מכבי חיפה בניצחון 0:3 בקרית אליעזר. אבל אלה היו לפני שלוש שנים כמעט. מה הוא עשה מאז? בעיקר החמיץ, וגם היה מועמד לכל מיני קבוצות מבלגיה. למה? בעיקר בגלל שעם כל הכבוד, ברק יצחקי ועמית בן שושן פשוט הרבה יותר טובים ממנו. הסיכוי האמיתי של תמוז לקבל 10 משחקים רצופים בהרכב, כמו שהציע אלי אוחנה, הוא אם יצחקי באמת יעבור לאירופה. לתמוז עצמו, שיהיה בקרוב בן 22, אסור לצאת עכשיו לרעות בשדות זרים. כי אם הוא יעשה את זה, לא בטוח שאת הנפילה יסכימו אפילו בהפועל פתח תקווה לבלום.