התנקשות

יבואה הוא לא שחקן כדורגל. הוא מתנקש שצריך כדור אחד בקנה כדי להרוג. רונן מלחן שמע את קול הלבבות הנשברים בשער 11, וחזר מהדרבי ללא אויר ועם ג'ינס קרוע

זה התחיל לא טוב. כבר בעליה במדרגות הג'ינס של הדרבים נקרע. חרדה עטפה אותי. האם זה סימן, או שפשוט המכנס – כמו הנפש שלי – התבלה מרוב דרבים? טיפסתי למעלה ונשענתי על הגדר. הגוף כבד לי. ביום של דרבי אתה פתאום מרגיש את הגוף. הוא נוקשה, מתוח. הרגליים כבדות יותר עם כל צעד. את הדברים היומיומיים אתה עושה באוטומט, רק כי אין ברירה. אם זה היה תלוי בך, היית שוכב בחדר סגור, מנותק מהמציאות ומחובר למכשירים. הנשימה מהירה, אוויר נכנס רק בפולסים קצרים.

זה הדרבי הראשון של נמני כמאמן, וברור לך מה אמר להם בחדר ההלבשה: כלום. בטח רק הביט להם בעיניים ודרש שיביאו לו דרבי. הם בדרך כלל עושים מה שהוא מבקש. ממולך, בשער 11, שלט גדול מבקש שתסתכל מי עומד על הקווים. אתה רואה אותו. אתה שונא אותו. הוא הרס לך כל כך הרבה דרבים, אתה מתפלל חזק בפנים להרוס גם לו אחד.

מכבי פותחת חזק, קרנות מכל עבר. אתה מרגיש נקודה קטנה מתפקעת בחזה. מרגיש כי הדם אוזל מהגוף. זה לא הלב שמחזיק אותך בחיים עכשיו, זו השנאה. כי דרבי זה קודם כל שנאה.
אני אוהב את הפועל אותו דבר בכל שבוע, יש שלושה שבועות בשנה שאני שונא את מכבי יותר. אני שונא צהוב, אני לא לובש צהוב, והפריט הצהוב היחיד שתמצאו אצלי בבית הוא נייר הטואלט. תמיד.

הלב מפרפר לי. אני מקווה שגוטמן ידע מה לומר להם לעשות בהפסקה. אני מתפלל שייתן ליוסי לזרוק כמה מילים. הוא יודע מה זה דרבי. דרבי הוא לא קרב על שליטה בעיר. הוא קרב על הסביבה הקרובה שלך. לכל אחד מאיתנו יש את המכביסט התורן שתמיד בסביבה כדי לרקוד על הדם, כדי להפוך את השבועיים הקרובים לסיוט. רק לא להפסיד פה, רק לא להפסיד. אני חושב שאני נכנס למצב של היפר ונטילציה. ואז הגיע ללה. במהלך מופלא אחד הניח כדור על ראשו של יבואה. ויבואה זה, הוא לא שחקן כדורגל. הוא מתנקש. כדור אחד בקנה, זה כל מה שהוא צריך כדי להרוג. הדם שוצף בגוף. אין לי שליטה בגפיים. לשמחה יש מקצב משלה והיא מפרקת לי את הגוף. האוויר חודר לריאות, סוף סוף. ואז ללה הגיע שוב. אין מוזיקה נפלאה יותר מקול הלבבות הנשברים בשער 11. לא מוצרט ולא בטהובן - ללה!

רגע אחרי שריקת הסיום, בדיוק כשחשבת שאתה חווה את האושר ברמת המקסימום שלו, אתה רואה את ביבראס מקפץ על רגל אחת במהירות לכיוון שער חמש. לא ירד מהמגרש למרות הפציעה, ולא מוותר גם על השמחה. אתה יודע שכואב לו, אתה יודע שזה כאב מתוק. הלב שלו הולם עכשיו בקצב של פטיש ומגל. ואז אתה מאושר גם קצת בשבילו, ומרחף. הגוף לא קיים עכשיו. רק הנפש. והיא בוערת בכוח של אלף שמשות.