הנאחס של הפועל

זה תמיד אותו הטקס: חוצה את הכביש באותו המקום, נכנס מאותו השער. וזו רק ההתחלה. פרולוג לשעתיים של של פרימיטיביות מצמררת. סיגריה נדלקת שניה לפני שריקת הפתיחה. מצית ביד ימין, שאיפה ראשונה ביד שמאל, מצית חוזרת לכיס, הסיגריה ליד ימין. בלב תמיד אותן שתי מילים מהססות, שני מבטים ימינה.

כל תזוזה מושפעת ממה שקורה על הדשא. הכל מכוון כדי למנוע ספיגה של גול. דרך משלך להשפיע על המשחק. הלב ממלמל את אותן שתי מילים לאורך תשעים דקות. בדרבי, גם בזמן המחצית. אותו ניחוס כשכדור נכנס לרחבה של הפועל. אותה תנועת יד כשפנדל נבעט.

סיגריה מותר להדליק רק כשהכדור ברגליים של הפועל, רצוי במצב נייח, בשום אופן לא בהוצאת חוץ.
הוא עלול לעבור ליריב לפני הנשיפה הראשונה, והחזרת הסיגריה ליד ימין. אסור להביט בשעון. אם הבטת, הבט שוב. בכלל, כל תנועה חייבת להעשות במספר זוגי של פעמים. לא משנה כמה מבטים אתה מקבל מהצדדים. הם יכולים לחשוב שאתה חולה נפש עד מחר, אתה עכשיו עסוק בלנצח. לפעמים אני צופה במשחק עם חבר שזמני הדלקת הסיגריה אצלו הפוכים. המריבות שמתחוללות כשיש רק מצית אחת הן עניין לפסיכולוגים, ומדובר באדם שמתפלל לעז. אבל שנינו צודקים.

בשנים שחשבו שלהפועל יש הגנת ברזל, כולם טעו. היה זה רק כי כמות המאמינים ביציע הזינה את הנאחס. הפועל לא צריכה להשקיע בבלמים, היא צריכה לקנות מכשפה. אין מה להשקיע בחלוץ איכותי, רק לדאוג שלא יצעקו "יש" ביציע לפני שהרשת זזה. הנאחס הוא זה שקובע את הלך הרוחות על הדשא. כשהאמונה בו חזקה - מופיע גם המזל.

מכבי פ"ת. רק חמישה ימים אחרי שהפציעו במלוא תפארתם, הנאחס והמזל לא עוזרים. דפקו נפקדות. הפועל של השנה מעייפת אפילו אותם. אפשר להבין. לנאחס כבר כואבות הרגליים מלסגור אחרי אנטבי, המזל רואה את לאלא ומרים ידיים. הנאחס לא סובל רשלנות, למזל נמאס שיושבים לו על הוריד.

אני כועס עליהם, אבל יכול להבין. גם לתופעה על-טבעית קשה למצוא את ורמוט. כשזהבי מנסה להבקיע מהקרן, ובעצם מכל מקום במגרש, גם הנאחס והמזל מביטים אחד בשני בייאוש. אני נשבר ומביט בשעון. דקה 85. נבהל ומביט שוב, ממלמל את מילות התיקון לטעות שעשיתי. אני מתפלל חזק. לרגע אני רואה אותו, את המזל, בא ומניח יד על אבוטבול. ידעתי שזה יכנס. שלחתי לו תודה. הוא החזיר לי בתנועת ביטול. "רק בגלל אסולין", אמר, "כי את הנאחס הזה, אני לא יכול לראות מחייך".