אוכלים לנו את הלב

בקבוצה של פעם, הקרניבורים שתו דם והצמחוניים אכלו את הדשא. רונן מלחן, אוהד הפועל תל אביב, על הדור החדש של השחקנים האדומים: הפציפיסטים

הייתי בן 12 כשהתאהבתי. ילד קטן מראשון שרק התחיל להתעניין בכדורגל. שכנים משכו אותי לראות את הפועל, ששיחקה אז בארצית, נגד הפועל ראשון. קל"ב. אני חושב שזה נגמר ב-0:3 לאדומים. אני לא בטוח. אני לא זוכר כלום מהמשחק הזה, מלבד רגע אחד בסיומו. על-יד חדרי ההלבשה, ראיתי את אלי "קוקוס" כהן נוגח (או מנסה לנגוח) בפניו של אלון סנסל הראשוני. לא פופולרי לומר זאת, אך זה היה הרגע בו התאהבתי בהפועל. זה היה הרגע בו התאהבתי באלי כהן. רגע אחרי שניצח, עדיין הריח דם.

הפכתי להיות חלק מקבוצת מכורים גדולה שמתייצבת בכל שבוע למלא את חלקה ולתמוך. יש צד נוסף שאמור למלא את חלקו, והוא השחקנים. הם, בניגוד אלינו, תמיד יבואו וילכו. שרים לרגע בארץ הפנטזיות שלנו. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות. חלקם הפכו לסמלים ושמותיהם נשאגו במלוא גרון, חלקם אפורים כמו הסתיו, חלקם עם צ'קים בגרביים.

אבל כל זמן שהיו חלק מהפועל, הם היו שגיבים, כבירים וכל שאר התארים שהדביק להם עלי מוהר המנוח. הם תמיד התחלקו לשניים: הקרניבורים, שכמו אלי כהן ידעת שינעצו שיניים בשחקן ממול, ישתו את דמו, ובלבד שלא יעבור אותם, והצמחונים – אלו שלא אכלו שחקנים, אבל אכלו את הדשא. הם ניזונו מהמלחמה. עם כשרון או בלעדיו, הם עלו רעבים.

בהפועל תל אביב של השנה, כך נדמה, לא מתקיימות שתי הקבוצות הנ"ל, אלא נולדה לה קבוצה שלישית - שחקני הזן. הם מביטים על המשחק מהצד, דוגלים באי התערבות. שוויץ. הם לא ניזונים מבשר או דשא, אין להם צורך בכך: הם רוחניים. אם איבדו את הכדור, הרי שתיכף תינתן להם הזדמנות שניה לבעוט בו. גם אם זה מעיגול האמצע. פציפיסטיים. אנטי-לחימה. מביטים על הדרך, במקום להתקדם בה. עולים פעם בשבוע לכר הדשא לתשעים דקות של חוויה. פסטיבל השאנטי בחסות הגרון הכואב שלנו.

אני מניח שבפנים אכפת להם. הם רוצים, אבל הצורך הזה נשאר מופנם, הוא לא עובר לרגליים ומישהו צריך כבר למצוא את הדרך להפוך אותם שוב לאוכלי בשר ודשא. המקל לא עוזר, וגזר לא מגיע להם, וכשאלה יוצאים מהמשוואה גוטמן נשאר מדבר עם חמור. מכיוון שאינני רואה אף אחד מהם נושא עליו משיח, לא מן הנמנע שכולנו נמצא עצמנו בקרוב מגרשים זבובים בחצר.