הכי באנקר שיש: על אליפות בלי כוכביות

חדר ההלבשה והמשמעות של גולדהאר. תנו את הכבוד למכבי ת"א

אפילו בדרך לאצטדיון, כשהפושים על כך שארון שוינפלד יפתח בהרכב התחילו להגיע זה לא הזיז לרגע. כי מכבי תל אביב הזו היא האמא של הבאנקר. מי שמהמר נגדה הוא פסיכופת. העובדה שהיא בטפסי הווינר זה כסף על הרצפה, יותר בטוח מנדל"ן בתל אביב. אני לא חושב שהיה אי פעם משחק אליפות שהיית כל כך בטוח איך הוא יסתיים. אוהדי מכבי חיפה שהגיעו לנתניה הם מזוכיסתים מאובחנים, לא היה לזה שום תסריט אחר ועוד הם נרטבו.

מכבי ת"א הזו כל כך באנקר שאפילו הדרך אתמול לנתניה הלכה חלק. היא ניצחה את הפקקים, לא ברור איך, כאילו פרשו לה שטיח עד לצלחת. רק תבואי. לא היתה שום דרך בעולם שמכבי ת"א לא תחגוג אתמול. היא אפילו לא צריכה את דור מיכה כדי לסגור עניין. מספיק לה החזה של שוינפלד. ככה זה עם באנקרים. 

אליפות כשעוד יורד גשם. מבול. חודש מארס, למען השם. מזל שהחליפו שלשום לשעון קיץ. עוד היו קוראים לה אלופת החורף. תסתכלו על המספר הזה – 27 הפרש. יותר נקודות משתי קבוצות בליגה. גם בעוד עשר שנים קשה יהיה לראות קבוצה שתעשה משהו כזה. מוכן לשים על זה כסף. מעולם לא היה משחק אליפות שבסיומו כולם רק חישבו מספרים. בדרך מהאצטדיון לאוטו, הרגשת בחוג לסטטיסטיקה בטכניון. הכל כדי לשבור עוד שיאים. פאריס סן ז'רמן כבר בלחץ. את יובנטוס כבר מכבי עברה. יש לכם אומץ להמר נגד ולדימיר איביץ'? באנקר כבר אמרנו? 
 
ואולי מכבי ת"א הזו כל כך באנקר בגלל הקלישאה הכי מטופשת בכדורגל שלנו - "חבורה של גברים". כל איזו נצרת עילית שעושה תיקו בקרית גת קוראת לעצמה חבורה של גברים. כאילו זו המחמאה הכי שווה בספורט. יש משהו כל כך מעצבן באמירה הזו. אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. שובניזם, סקסיזם, קלישאיזם, לא יודע, אבל את מכבי ת"א הזו אי אפשר לתאר אחרת. אפילו את הקלישאה הנוראית הזו היא מנצחת.

כשיצאת מנתניה אתמול בלילה, שמעת את זה שוב ושוב. "מאור קנדיל הזה גבר", אמר מישהו באזור של ה"שלוש קסטות בעשר". במנהרה לכיוון האוטו כבר אבא ובן דיברו על אבי ריקן: "איזה גבר, איך הוא הרים לכולם". בחורשה מישהו פירגן לאיתי שכטר. בכל זאת, "יצא גבר כששר נגד הפועל ת"א".

מכבי ת"א הזו המציאה את עצמה מחדש בגלל המרקם שלה. כי קנדיל שלושה ימים במכבי והוא כבר משגע את כולם, שוינפלד בקושי שיחק ונראה אקסטה, ז'איר אמאדור וצ'יקו אופואדו בשמיים, ריקן מקפיץ את כולם, דן גלזר ורוסלן ברסקי נראים כמו חברים מהטירונות בצנחנים. צהובים כאלה. במקור. כולם מפרגנים לכולם. את מכבי ת"א הזו אתה רוצה בחתונה שלך. הם ירימו לך. הם יעשו שמייח. הם אלה שירקדו עם הדודה שלך. הם ימשיכו עד שהדי. ג'יי ישים להם איזה שיר סגירה מעצבן כזה. "יחד לב אל לב'' כזה שרומז לכולם לקפל. חודשיים אחר כך, אתה תגלה תמונות שלהם עם משקפיים מצחיקים כאלה באלבום חתונה. ועם האחיין שלך על הכתפיים.

כי אין למכבי ת"א הזו כוכב ברור. אפילו לא איביץ'. מכבי הזו היא פשוט חבורה. חבורה של אנשים שכיף להם אחד עם השני. שטוב להם ביחד. אתמול היתה ההוכחה לכך – כל שחקן זכה לעידוד, כל שחקן הונף לשמיים, כולם זכו לפרגונים. וזה נראה אמיתי לחלוטין. אי אפשר לרמות ברגעים האלה.

בשושלת הקודמת של מכבי ת"א, היה לפעמים כדורגל טוב יותר (קצת אצל אוסקר גרסיה וקצת אצל פאולו סוזה), היו תצוגות שיזכרו יותר (עיין ערך דרבי, ה-2:6 וכו') והיה כוכב אחד שפשוט שיגע את כולם (ההוא עם הפיו הפיו). במכבי הזו יש איזושהי אהבה, סינרגיה כזו. אתה באמת מאמין להם שהם חברים אמיתיים.

זה אולי הצעירים שחזרו, אולי 'האני נגד כל העולם' של הפייר פליי, אולי השלוש אליפויות שקיבלו על הראש מב"ש, אולי הפחד המאחד מהפרצוף החמוץ של איביץ'. הווייב שקיבלו אוהדי מכבי ת"א אתמול בלילה. בגשם. בקור. היה משהו אחר. משהו שהכניס קצת רגש למכביזם.

והשמחה אתמול אולי קשורה בכלל לעתיד. האליפות הזו הוכיחה שמכבי ת"א לא הולכת להיעלם כל עוד מיץ' גולדהאר נמצא בה. לא ערן זהבי, לא ג'ורדי קרויף ואפילו לא איביץ'. מכבי ת"א הזו היא גולדהאר. היא מועדון שמסוגל לא לקחת אליפות, אפילו שלוש שנים, אבל תמיד להיות למעלה. תמיד להיות באזור ולדעת לחזור ולנעוץ את השיניים בצלחת. לא משנה איך באר שבע תתחזק או איזה כישרונות ידחפו ליעקב שחר לארנק, מכבי ת"א של גולדהאר תהיה שם בסביבה. היא לא תיקח אליפות בכל שנה, אבל תהיו בטוחים שהיא בחיים לא תהיה במרחק של 27 נקודות מהמוליכה. לא במשמרת של מיץ'.

לא פלא שבאחת בלילה כולם חזרו רטובים מבחוץ ועייפים מבפנים. עם כאב קל באוזניים בואכה שפעת, שבטח ידפוק להם את הימים הקרובים, אבל גם עם הדחף הזה רק לפתוח את הטלוויזיה ולראות עוד.

ואחרי החגיגות, וכל הפרגונים האלה על הדשא. והחבורה של גברים הזו. אתה סוף סוף רואה את איביץ' מדבר מול המצלמות. סוף סוף משתחרר. טוב, בערך. מעטים הרגעים שגורמים לך להתרגש באמת. הדמעות של איביץ' הן כאלה. הקרחון המוזר הזה. שלא חייך כמעט עונה שלמה. עם המבטים למטה והדיבור הזה באנגלית שנראה שכל מילה הוא חישב עם בדידים במשך שעתיים. פתאום הוא עם דמעות וחנוק. ראיון שלם. כנראה שאפילו הקלישאה של 'הגברים בוכים בלילה' עובדת על מכבי ת"א הזו. באנקר כבר אמרנו.