גרעינים בשני יורו, רק בנתניה ארנה

כך זה נראה בעינינו: אנחנו באירופה. כמעט

זה תופס אותך כבר במחלף הסירה. אתה רואה את השלטים הגדולים עם החותמת של אופ"א והכיתוב באנגלית. EURO U-21. וואלה, אנחנו באירופה. ובלי שום ציניות, זו תחושה נפלאה. מימינך אוטו עם דגל ישראל ומשפחה שלמה. אבא, אמא, שתי בנות ובן. איפה יש לנו כזה דבר. בלי אולטראס ושמוטראס ומתח ועצבים. ממש כמו אצל הגרמנים וההולנדים והדנים והשבדים. יום כיף משפחתי ביציע במקום בחום של הסחנה. והתחושה הזו עושה לך טוב בלב. עד שאתה נתקע בפקק.

ואיך לעזאזל בנו איצטדיון עם גישה כזו מחורבנת. וכל המכוניות תקועות סביב שתי פניות וכולם מנסים להסתנן מהשוליים. והאבא של שתי הבנות והבן עם דגל ישראל מתחיל להתעצבן וצופר. ועוד שניה, איזה רכב מעיף את הטוסטוס שלידך קבינימט. ויש רק 10 דקות עד לשריקה וכולם עדיין תקועים מסביב לאצטדיון כי כולם רוצים להחנות בתוך היציע, הכי קרוב שאפשר לזיעה של גולסה. ואיכשהו אתה זורק את הרכב שלך באיזה פיסת חול. ומישהי, עשרה מטרים מהכניסה הראשית, צועקת על החבר שלה. ואז היא מורידה את המכנס ומשתינה ליד העץ.  ככה, נשבע לכם. מטר מהכניסה וכולם מסובבים את הראש כי לא נעים. בחייאת לכי 50 מטר הצידה. בוקר טוב יזרעאל.

ואתה כבר במתחם האצטדיון, וזה עושה לך משהו קטן בלב ואתה שומע את כולם שרים את התקווה מבפנים. בעצם לא כולם. כי לפחות 5,000 איש עדיין בחוץ מחפשים חניה או במקרה הטוב תקועים בתור. אתה מתחיל לרוץ לכיוון הכניסות, מסתכל על הכרטיס. וואלה, שער 25B, כניסה 608. הכי אירופה שיש. הכי לא יציע ג'. ושוב אתה מחייך לעצמך. הגענו לנתניה ארנה.

והנה אתה עוד שניה שם. בעצם לא עוד שניה, אלא עוד כמה דקות. כי התור לא זז. ואז יש את השער החשמלי. איזה סטייל. שם את הכרטיס עם הבר קוד והדלת מסתובבת כמו במלון בלאס וגאס. אבל בשער שלך, 25B, רק שער חשמלי אחד שעובד מבין השניים ולא ברור למה, הדלת לא מסתובבת טוב. וחמש מאות איש זורמים לשער החשמלי בקצב של אדם לחצי דקה.

וההוא מאחוריו כבר מתחיל להתעצבן. ואיך אומר המבוגר לידך - חלם זה אנחנו. והאצטדיון בנתניה מדהים. שאפו ענק. הדשא נראה כמו בגן בוטני בשוויץ, ורואים מצוין מכל מקום. וכיף גדול לראות ככה כדורגל, עם מסך ענק שמראה לך רייפלי וסאונד טוב. ואחרי שרק לפני חודשיים עברת טיפול בטראומה באצטדיון ר"ג, אתה מרגיש שאתה חייב הפעם לאבי לוזון בענק.

רק שהדשא הטוב עוזר לנורבגים. מסתבר שהדייגים האלה יודעים לתת פס. וישראל בקושי נוגעת בכדור.  ואז מגיעה הדקה ה-16 ומישל פלטיני כנראה מסמס למישהו, שקורץ למישהו על הדשא ואיכשהו אנחנו מקבלים פנדל. וזה 0:1. אבל גם הקומבינה שלנו עם פלטיני לא מספיק חזקה כדי להפוך את אדי גוטליב לקנבארו. ו-1:1. לוזון עם עניבת גווארדיולה נראה עצבני עם הידיים. הוא מבין שהחובה המשפחתית הסתיימה ודוד עמוס כבר ימצא למרואן קבהא איזו בירשחוט בים של כסף. כי מי לא ייקח שחקן כזה ועוד עם הופעה אחת ביורו. והאחיין מוציא אותו עוד לפני הדקה ה-40.

ובהתקפה השניה שלה במשחק, הנבחרת שלנו סוחטת אדום. והקהל בטירוף. ואחרי שירדת על טוואטחה ועל גולסה במשך מחצית שלמה, כל האהבה חוזרת אלייך. ואז דידי הררי מוריד אותך בשניה לקרקע כשהוא מכריז "רד טיקט להדנסטאד". בחייאת דידי, לא צריך להיות דיקנס כדי לדעת שאנחנו מדברים פה ב"קארדים". לא שיחקת קלפים?

והבחור לידך מחייך ואומר תראה איזה אירופה נהיינו ומראה לך שמוכרים את הגרעינים עם שקית של זבל. אשכרה ככה. אבל הוא את הקליפות שלו זורק על הרצפה כי הפתח של השקית קטן. ואז מגיעה ההפסקה. ואתה הולך למזנון. וכל המחירים ביורו. קולה ב-2 יורו. ארטיק ביורו. הכי אליאנץ ארינה. רק שהתור כמו בקופסא הישנה. כולם דוחפים ומזיעים וצעקות. ויש כמובן את הבחור עם הבן הקטן שלו, שבדיוק לא נושם, וככה הוא מגיע הכי מהר לנקניקיה. אבא השנה.

ויש שולחן בצד עם כל הרטבים. נו, לנקניקיה. והוא נראה כמו אחרי מלחמה. כזו מבולגנת, משהו כמו לבנון השניה. הלוואי והשחקנים שלנו היו משקיעים כמו החבר'ה שאכלו אתמול נקניקיות. רטבים פתוחים זרוקים על כל השולחן וכרוב מפוזר ואתה מסתכל על זה ואומר לעצמך - זו לא נקניקיה ב-3 יורו, זו נקניקיה ב-15 שקל. וזה הבדל גדול.

ובמחצית השניה, יש סוף סוף כדורגל. ומסתבר שהמחליפים שלנו הרבה יותר טובים מההרכב. ואומרים שחילופי בינגו מעידים על טיב המאמן, אבל מה זה אומר עליו ששלושת השחקנים הכי טובים שלו אתמול, תורג'מן, קריאף וזגורי לא פתחו... ותורג'מן מחזיר עם שער ורץ לחגוג ישר מול הסקאוטים ועל הדרך, מעלה ליענק'לה את סעיף השחרור. כי מישהו צריך לכסות על ירידת המניה של טוואטחה אמש. והאוהדים באופוריה, והסבא שיושב שני כיסאות ממך ממלמל "אירופה.. אירופה".

ובסוף זה שוב קורה לנו. ובמקום להעיף כדורים ורגליים, מעיפים לנו טיל לשער. וכולם מתבאסים ושוב נחתנו חזרה בישראל. ובדרך החוצה מהאצטדיון אתה שוב תקוע עם כל ה-11 אלף שצפרו לך בהלוך. והכיכר ליד האצטדיון חסומה ואפילו הקטנועים כבר לא מצליחים לעבור בין המכוניות. והג'יפ צופר, וההוא עם הדייהטסו צועק "אז יש לך ג'יפ, מי אתה חושב שאתה". ורק אבא אחד הולך בצד עם הבן שלו וברגע אותנטי של אבא ובן אומר לו את המסקנה הכי גדולה מהיורו הזה. "עידו, אתה מבין למה לא חונים בחניון של האצטדיון, כי אחרי זה לוקח שעתיים לצאת". אירופה, ברוכה הבאה לישראל.