ועכשיו לדבר האמיתי: על ניצחון מובן מאליו

בעונת יורוליג ארוכה כל כך, ישנם משחקים שאותם מכבי תל אביב חייבת לנצח כדי לא להסתבך בדרך לרבע הגמר. קאזאן, ז'לגיריס וגלאטסראיי הם כאלה עבור הצהובים. בשלב כזה של העונה, ניצחונות על יריבות כמו צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד ופנרבחצ'ה הם אולי יוקרתיים, אך לא יהיו מפתח להעפלה לשלב הבא. על הצהובים לנצח את היריבות שברמתם ומטה.

בעונה שמוכרעת בפיינל פור, מכבי ת"א צריכה להגיע לזמן הנכון בכושר הנכון ושם לנסות לעקוץ את הגדולות. היא כבר הוכיחה בעבר שעם דחיפה של אלפי צהובים ביציע, היא יודעת לעשות את זה. על גלי ההתלהבות מהניצחון הנהדר על פנר, מכבי ת"א נראתה כמו קבוצה משוחררת יותר, מחוייכת ועם ספסל מעורב הרבה יותר בכל הנעשה במגרש. רמי הדר פירק מוקש קטן, אך מסוכן.

קשה למאמן להכין טקטית משחק תוך 45 שעות, כאשר בטווח טיסה ומעברים בין אוטובוסים ומלונות. מכבי ת"א השיגה את ארבעת ניצחונותיה במפעל, בשבועיים בהם היורוליג שוחק פעמיים בשבוע (!). כלומר, כשאין זמן הכנה מינימלי בין אימון לאימון ובין משחק למשחק. בלו"ז כזה, השחקנים מסוגלים לקלוט מעט מאוד טקטיקה והקבוצה נסמכת בעיקר על היסודות והחוקים שנטמעו במהלך ההכנה לעונה.

אני לא יודע אילו יסודות הטמיע יבגני פשוטין בקבוצתו. ברבע הראשון, קאזאן העניקה מחמאה גדולה לקולטון אייברסון, בכך שצופפה עליו מאוד את הצבע בכל מהלך פיק-אנד-רול והשאירה מבטים פתוחים לקלעים הצהובים שטווחו בה 5 שלשות ברבע הראשון, בדרך ל-20 נקודות ברבע. זה היה הרבע היחיד במשחק בו קלעה מכבי ת"א יותר מ-25 נקודות.
 
מכבי ת"א לא ניסתה לנצל את בחירת הזריקות הרעה וההתקפות התקועות של קאזאן שהובילו לירידה להגנה לא טובה. בנוסף, לא ניסתה להעניש בנסיונות ריצה לסלים קלים במתפרצות ובמשחק מעבר. הדרך בה הושג הניצחון הייתה שוב צעד לאחור מבחינת הכדורסל של הצהובים, חזרה לימי הכדורסל ההולך, המשעמם, הלא אפקטיבי. הכדורסל שלא מכתיב או יוזם, ששווה 74 נקודות בקושי מול אחת הקבוצות החלשות במפעל.

המשימה המרכזית של מכבי ת"א - להגביל את קית' לנגפורד - הצליחה חלקית. הצהובים נכנסו לארבע הדקות האחרונות של המשחק בפיגור 67:63. סוני ווימס, די ג''י סילי ויוגב אוחיון תיסכלו אותו - הכריחו חדירות לצד החלש, ניסו למנוע ממנו את הכדור ובעיקר התישו אותו. אם מכבי ת"א היתה משכילה לתקוף את לנגפורד בהתקפה ולהכריח אותו לשמור או לבצע עבירות - כתוכנית משחק או ע"י קריאת מצבים פשוטה במהלך המשחק - אזי לנגפורד לא היה משחק 30-35 דקות ולא היה מגיע ל-22 הנקודות שלו שנקלעו באחוזים נמוכים.

לנגפורד הגיע לשלב סגירת חשבונות העבר שלו מול הצהובים בדקות ההכרעה כשהוא די מותש. התוצאה? החטאה משלוש ומיד אחריה חדירה שנבלמה בחסימה גדולה של דווין סמית', ששוב היה שם עבור מכבי ת"א בכל פינה ורגע בו היא היתה צריכה את העוגן שלה.

אמנם ההגנה של מכבי ת"א מראה קצת יותר מחוייבות ממשחק למשחק וניצחונות בוודאי מגבירים את המוטיבציה ההגנתית, אבל 73 הנקודות שקלעה קאזאן הם יותר תוצאה של הכדורסל החד גוני, צפוי ומוגבל שלה. בנוסף, להדר ניתן אמדן מסויים בלבד לגבי ההגנה שלו. מה שווה באמת ההגנה הצהובה נדע טוב יותר כבר ביום ראשון הקרוב, בו מכבי ת"א תפגוש קבוצה שיד אליהו כבר לא מפחיד אותה, ושאותה היא כבר לא זוכרת מתי ניצחה לאחרונה.

עושה רושם שבהעדרו של אנדרו גאודלוק, הדר מצא היררכיה, לפחות זמנית. ללא ישראלים בחמישייה (כנראה שיוגב אוחיון עדיין לא הוכיח את עצמו למאמן), כשסילי מרכז (!) וממוקד מטרה הגנתית, עם ווימס ככוכב הבלתי מעורער, בתוספת סמית' שפרח בשני משחקים השבוע, אייברסון בעל הצווארון הכחול וראד השובת (סחטיין על האומץ או הטיפשות).

ההפתעה של הדר הגיעה מכיוונו של ווימס. הכוכב הצהוב התרסק בקאזאן ונראה שלא נחת מגלי האופוריה של פנר. ווימס הציג משחק חסר אחריות (5 עבירות חסרות תועלת ב-18 דקות משחק) וחסר בגרות בדקות בהן לנגפורד הופקד עליו (איך יתכן שלא שהכריח את לנגפורד לשמור, בין אם על חדירות או על משחק פוסט-אפ). הפעולה החיובית היחידה של ווימס היתה חדירה אגרסיבית שהעלתה את מכבי ת"א ל-69:71 והכריזה על מהפך.

ניצחון הוא ניצחון, במיוחד כשהוא בנקודה. ההבדל העצום הזה באם הנקודה הקטנה הזו היא לטובתך או לרעתך יכול לשנות לקבוצה עונה שלמה. נקודה נוספת שיכולה לשנות עונה שלמה היא השתלבות הישראלים כחלק אינטגרלי מההיררכיה. מכבי ת"א כבר הפסידה אליפות אחת בעונה בה היא שיחקה בהרכבים שונים בליגה ובאירופה. נראה שלפחות כרגע אוחיון וגיא פניני כבר כאן, כשסילבן לנדסברג קיבל טעימת מגרש ראשונה אחרי תקופה ממושכת. מול הפועל ירושלים, לא בטוח שהשלישייה הזו תספיק, לצד היעדרותו של סמית',  מול הישראלים באדום שמחככים ידים בהתלהבות לקראת עוד קלאסיקו גדול של הכדורסל הישראלי.