למרות הכל: אדשלטיין המועמד הראוי לנבחרת

יש לא מעט בעיות עם ארז אדלשטיין. הוא אובר רגיש, פרנואיד, הפך את עצמו למזוהה מדי עם מועדון (במקרה הזה, הפועל ת"א) ומתקשה להתמודד עם ביקורת תקשורתית. אומרים שאפילו את החיקוי שלו 'בבובה של לילה', הוא התקשה לקבל. והוא קורא כמעט כל מילה בעיתון. וזה בטח לא מתאים לתפקיד של מאמן נבחרת. מאמן נבחרת במדינה שלנו צריך עור של פיל. צביקה מכיר את זה, גם שיבק.

אבל יש נתון אחד שקשה להתווכח איתו. הוא המאמן הישראלי הפנוי הטוב ביותר שיש כרגע בשוק. והנתון הזה אמור להתגבר על הכל. במין גישה פוסט-עיתונאות ספורט, הפכנו בשנה-שנתיים האחרונות את הביקורת הקשה ללא-לגיטימית, את הצעקות ואת הקטילות לחסרות תוכן. ולפעמים בצדק. אבל לפעמים לא.

אריק שיבק נראה לי כמו אדם נחמד מאוד, אחד שגם מבין כדורסל אבל מעבר לזובור שעשו לו בקיץ, מסתתרת גם משמעות. והנבחרת שלו כשלה. היא נראתה רע, בלי קשר לתוצאות. ויותר גרוע, בלי קשר לפוטנציאל. והעונה הזו רק מדגישה את זה. שיבק לא הצליח להוציא אפילו חצי מהפוטנציאל של יותם הלפרין, ליאור אליהו, אלכס טיוס (מגיעה הקלה בגלל הפציעה ההיא), יוגב אוחיון, עומרי כספי והאחרים. ומישהו כזה לא יכול להמשיך בתפקיד. גם אם הוא יכין אלף דו"חות ומצגות לאיגוד.

לכן, חייבים ללכת על אדם חדש. ברור שדייויד בלאט הוא הדבר הראשון שקופץ לראש, אבל אחרי שהוא סירב לתפקיד, המועמד הבא חייב להיות הג'ינג'י. בגלל הסך הכל. כי לצד האופי הבעייתי (כן, חייבים להגיד את זה), הוא מוח כדורסל מבריק, שמפיק מהקבוצות שלו הרבה יותר מסך החלקים. וזו בדיוק היתה הבעיה של הנבחרת שלנו באליפות אירופה האחרונה.

הפועל ת"א שלו מצליחה לשחק כדורסל יפה (רק כשהולך לה) ויודעת להבליט את היתרונות שלה ולהעלים את החולשות (בעיקר כשהולך לה), אבל ממצה את הפוטניצאל שלה בראייה עונתית כבר שנתיים (כשהולך ולא הולך לה) וזה מה שחשוב.

אבל הסיפור הגדול יותר היא העבודה עם הישראלים. קשה למצוא בעידן הנוכחי, שחקנים ישראלים שלא הצליחו תחת אדלשטיין. בר טימור (הכרתם אותו לפני ההגעה של ארז?), מתן נאור שפרח מחדש (וצריך לקבל זימון לנבחרת כשהוא בריא), רביב לימונד (שמגיע העונה לשיאים חדשים) ושמות כמו יותם שירן, טמיר אריאלי ושני הצעירים שקיבלו לאחרונה את המפתחות (רום גפן וגולן גוט) וגם יונתן שולדבראנד (רק שבמקרה שלו, יש עוד מקום לפתח את הפוטנציאל הגדול).

וארז אדלשטיין מאמין בשחקן הישראלי והקבוצה שלו מבוססת בסופו של דבר על הישראלים שלו ועל קרלון בראון אחד. תסתכלו למשל על הנתון הבא: השחקנים הישראלים של אדלשטיין משחקים 116.4 דקות על הפרקט מתוך 200 דקות אפשריות (5 כפול 40), שלושה ישראלים נמצאים בחמשת השחקנים שמקבלים הכי הרבה דקות בהפועל ורביב לימונד ומתן נאור הם נמצאים במקום 2-3 בכמות הדקות אחרי קרלון בראון.

ויש את ענייין הכריזמה או הבכיינות או אני נגד כל העולם או איך שלא תקראו לזה, אבל ארז אדלשטיין יביא לנבחרת ישראל משהו שהיה חסר לה כל כך בתקופה האחרונה - אופי ועצבים ורגשות. לטוב או לרע. ואת זה אפילו לא קיבלנו בפסקי הזמן של שיבק, עשרים שניות לסיום.