מילד צהוב לסטורי: הקריקטורה לא מפסיקה להשתנות - מבלי לפחד לנשוך
לרגל יום הקריקטורה הבינלאומי, מבט מחודד בז'אנר החזותי שתמיד ידע לחדור היישר לנקודות הרגישות: מהדוד סם שקרא להתגייס, דרך הברווזים של דודו גבע ועד קריקטורות ויראליות ברשתות – הקריקטורה ממשיכה לחבר בין הומור, ביקורת ואקטואליה
ביום הקריקטורה הבינלאומי, שצוין ב-5 במאי, חוגגים את הכוח החזותי של דימוי אחד קטן – שמסוגל לעורר פרובוקציה, לחשוף אמת ולעיתים גם לשנות מציאות. היום נקבע לזכר הופעתה הראשונה (בצבע) של הדמות "הילד הצהוב" ב-1895 בעיתון האמריקאי "New York World". הדמות, שצייר ריצ'רד פ. אאוטקולט, נחשבת לאבן הדרך של הקומיקס המודרני – ובו-זמנית גם לקריקטורה עם מסר סאטירי חברתי.
הופעתו של "הילד הצהוב" הייתה לא פחות ממהפכה תקשורתית. לא עבר זמן רב מאז שפורסמה, ועד מהרה התברר כי עיתון שמפרסם קומיקס – מוכר יותר. קוראים רכשו את העיתון במיוחד בשביל הרצועה המצוירת, ועיתונים ברחבי ארצות הברית החלו להתחרות ביניהם מי יצליח לפרסם קומיקס יומי או שבועי. כך נוצר הקשר ההדוק בין קומיקס לעיתונות, שנמשך עד היום – וגם העניק לעולם מונח חדש: "עיתונות צהובה". הסיבה לשם המונח מגיעה משתי סיבות: הראשונה, כי העיתונים הזולים הודפסו באותה תקופה על נייר בגוון צהוב; הסיבה השנייה, כי העיתונים שהפיצו את "הילד הצהוב" זוהו עם סנסציות ותוכן קליל, עד שהדמות עצמה הפכה לסמל של ז'אנר שלם.
אבל הקריקטורה – כז'אנר בפני עצמו – לא נולדה אז. כבר ב-1754 פרסם בנג'מין פרנקלין (מדינאי, סופר ומדען מפורסם שפעל במאה ה-18, שהשפעתו על תחומי עבודתו הרבים מורגשת עד ימינו) את הקריקטורה הפוליטית "Join, or Die", ובה נחש מחולק לשמונה חלקים, כל אחד מייצג מושבה אמריקאית. הקריאה – לחבור יחד מול הסכנות המשותפות – הפכה לסמל של מאבק קולוניאלי, והקריקטורה עצמה נחשבת לאבן יסוד של האמנות הפוליטית באמריקה.
מאז, קריקטורות לא הפסיקו להשפיע: הן שימשו לניפוץ מיתוסים, להתנגדות לשלטון ולעיצוב דעת קהל. אחת הקריקטורות המוכרות ביותר בכל הזמנים, הפוסטר האמריקאי מ-1917 שבו "הדוד סם" מצביע לעבר הקורא ומצהיר "I Want You for U.S. Army", נולדה ככלי גיוס למלחמת העולם הראשונה, והפכה מאז לסמל עולמי של פטריוטיות. קריקטורות אחרות ממש זעזעו את העולם: כך, למשל, הקריקטורה של הנביא מוחמד שעוררה את מתקפת הטרור על משרדי השבועון הצרפתי "שרלי הבדו" בפריז ב-2015, שבה נרצחו 12 בני אדם; או הקריקטורה האנטישמית שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" ב-2019 שהובילה לביטול הקריקטורות הפוליטיות בעיתון כולו.
יש גם קריקטורות קומיות יותר, צבעוניות ומורכבות, שממשיכות לפעול לאורך דורות – כמו הקומיקס הקלאסי "Gasoline Alley", שפורסם לראשונה ב-1918 ונחשב לקומיקס הקריקטוריסטי הוותיק בעולם שעדיין מתפרסם. הקומיקס תיאר לאורך השנים את חייה של משפחה אמריקאית, כשגיבוריו מזדקנים בזמן אמת – רעיון פורץ דרך בתקופתו.
עוד קומיקס חשוב שנחשב לניסוי פורץ דרך בתחום הוא "Krazy Kat" של הקריקטוריסט ג'ורג' הרימן, שהתפרסם בין 1913 ל-1944. בניגוד לקומיקסים שהסתמכו על בדיחות שטחיות או נרטיב קבוע, הרימן בנה עולם פיוטי וסוריאליסטי – שבו חתולה בשם קראזי אוהבת את העכבר איגנץ, שזורק עליה לבנים בכל הזדמנות, בזמן שהשוטר בול פאפ מתעקש לעצור את איגנץ בשם החוק. הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב – אבל הצורה משתנה: השפה היא ערבוב בין סלנג, פיוט ותחביר ניסיוני; הרקעים משתנים בהתאמה למצב הרוח; והפאנלים עצמם מתעקמים, מתעוותים ונשברים מהתבנית. אמנים כמו פבלו פיקסו וג'אז אול-סטארים היו בין מעריצי הקומיקס, שזכה להכרה אמנותית הרבה לפני שקוראים המוניים הבינו מה הם מחזיקים ביד. גם היום הוא נחשב לאחת הפסגות היצירתיות של המדיום.
גם בזירה המקומית השאירה הקריקטורה חותם עמוק – בעיתונות, בתרבות ובדעת הקהל. בשנות המדינה הראשונות, דמותו של "שרוליק", שיצר קריאל גרדוש ("דוש"), סימלה את הישראליות החלוצית והאופטימית – והופיעה כמעט מדי יום בעמוד הדעות של מעריב. יוסף ז'לודין, שפעל תחת השם "זאב", היה הקריקטוריסט הפוליטי הבולט של העיתון הוותיק במשך יותר מ-30 שנה – עם קו גרפי נקי ודמויות שנחרטו בזיכרון: "האזרח הקטן", המנהיגים שצייר בעקיצות מדויקות, ובעיקר המסר שקריקטורה פוליטית לא חייבת להיות צעקנית כדי להיות חדה. דודו גבע, מנגד, לקח את הקריקטורה למקומות פרועים, אישיים ואוונגרדיים – עם הברווז המיתולוגי, שפה אבסורדית וטון ייחודי שהשפיע על דור שלם של יוצרים. בעשורים האחרונים בולטים מאיירים כמו מישל קישקה, גיא מורד, שלמה כהן, אור רייכרט ואורי פינק – כל אחד מהם מציג פרשנות אישית ומדויקת לאירועים אקטואליים, ומראה שגם היום, בעידן של מסכים והחלקות אינסופיות, יש לקריקטורה מקום ברור בשיח הציבורי.
והיום? הקריקטורה לא נעלמה – היא רק משנה צורה. במקום עמוד הדעות בעיתון, היא מופיעה כסטורי באינסטגרם. במקום טור מצויר – ציוץ שנון עם איור אחד עוקצני. הקריקטוריסטים של זמננו, בישראל ובעולם, פועלים בזירות משתנות ודינמיות, שמתחרות בזמן אמת עם קצב האירועים המהיר, שיח מתלהט ותשומת לב מוגבלת. לפעמים הם חותמים בשם מלא, לפעמים בשם בדוי, ולפעמים זו בכלל בינה מלאכותית שיצרה את הקריקטורה. גם הפורמטים השתנו – NFT היה לתקופה קצרה טרנד לוהט (ואז דעך), ממים הפכו לגרסה יומיומית של ביקורת חברתית, וקווי המתאר של קריקטורה פוליטית יכולים להיות גם תמונה מבוימת או גיף מעובד. אבל הרוח לא השתנתה: הרצון לתפוס את הרגע, לחדד אמירה – ולהעביר אותה בצורה ישירה, חכמה ומדויקת.
קריקטורות אולי כבר לא תופסות מקום קבוע בעיתון, אבל הן לא הלכו לשום מקום. הן פשוט עברו פלטפורמה – מהמגזין לפיד, מהעיפרון למסך, מהחתימה של מאייר בודד לשיתופים ותגובות של קהילות שלמות. דווקא עכשיו, כשהכול קורה מהר וכולם כותבים כל הזמן, הקריקטורה מצליחה לבלוט כי היא עוצרת, מפשטת, ומצליחה להגיד הרבה מאוד – בדיוק במקום הנכון.
