פריחה בדרום • איך היה באינדינגב 2011?

פסטיבל אינדי נגב, שהתקיים במצפה גבולות בסוף השבוע בפעם החמישית, מצליח לקבץ עשרות הופעות של להקות עצמאיות במשך שלושה ימים, ואף אחת מהן לא נוראית. זה לא נשמע הרבה, אבל בעצם מדובר בהישג מקומי עצום: הפסטיבל אינו רק סממן להתפתחות סצנת המוזיקה העצמאית, אלא גם מחזק אותה בעצם קיומו. בהיעדר אלטרנטיבה, אינדינגב נכנס לתוך ואקום ומביא אליו קהל של חובבי מוזיקה שלאו דווקא מבלים את ערביהם בין מועדני ההופעות הקטנים בארץ דוגמת לבונטין 7 בתל אביב או תיכון בחיפה.

ריכוז אמני האינדי מאפשרת גם לבחון את סצנת האינדי הישראלית, שאולי יהיה מעט מוגזם לקרוא לה כך - רוב הלהקות נשמעות כמו חיקוי של להקות מחו"ל. כשסצנת המוזיקה העולמית הפכה לכל כך נגישה אפשר להבין למה הרבה להקות ירצו לשיר באנגלית שכפניהן לסיבוב הופעות באירופה או ארה"ב, אבל ספק אם יהיה להן משהו ייחודי באמת להציע. חלק גדול מהן נשמע כמו אותה להקה בדיוק, ויש כאלה, כמו נוריה וקיצו, שאפילו חולקות נגנים. עדיין יאמר לזכותן שכולן להקות טובות. בולטת מכולם היא Umlala שנשמעת כמו הדבר האמיתי, להקה בריטית ששייכת לפסטיבלים בינלאומיים.

גם The Greenbaums נשמעים כמו הרבה להקות אחרות, אבל בניגוד למנעד הנפוץ שבין Coldplay ל-The Rapture הם עושים אמריקנה מצוינת עם מפוחית דומיננטית ובלוז שורשי. כדאי לציין גם את הקולות הנשיים בפסטיבל, כמו הסולנית של קיצו - להקה מצוינת שהולכת ומשתפרת אבל זקוקה למהפך סטיילינג; קארין צרפתי, הסולנית האדירה של להקת צנזורה המעולה; שירה ז' כרמל הקברטית, קמה ורדי המהפנטת ודבקה רפיח שעושה מוזיקה כנענית, ומחיה תקופה נפלאה אך נעלמת מתולדות הזמר העברי - שירי רועים ישראלים משנות הארבעים.

כל פסטיבל צריך חפלה

המוזיקה המקומית במיטבה כשהיא מנצלת את הקרקע התרבותית והעשירה סביבה. איזבו, להקה ותיקה, אמנם לא מבריקה במילים אבל יש לה גרוב מעולה, גיטרה עם איכויות של סולן, גרוב ים תיכוני, וקצב רוקנרולי. כל אלה הופכים אותה לאחת הלהקות הסקסיות במתחם. גם למשפחת אלייב יש גרוב ערבי, אבל אי אפשר לקרוא לזה השפעה, המשפחה שמנגנת מוזיקה בוכרית מסורתית הפכה למציאה החדשה של סצנת האינדי בזכות בלוגרי מוזיקה נלהבים והאלבום הראשון שלהם בהפקת תמיר מוסקט (בלקן ביוט בוקס). המשפחה לא יוצרת מוזיקה מקורית אבל היא להקת חפלות, במובן הטוב של המילה, וכל פסטיבל צריך להקות שירימו את הקהל על הרגליים ויגרמו לו לפתוח מעגלים ספונטניים.

מספר להקות כאלה התארחו בפסטיבל והפכו אותו למסיבה מתמשכת: מונטי פיורי שמנגנים מוזיקת חתונות איטלקית ומעוררת בחודשים האחרונים הדים של צלחות יווניות נשברות; שממל שאוחזת בחומת כלי נשיפה, מילים משעשעות והשפעות שנעות מהבלקאן המזרח אירופאי  ועד לפאנק השחור; ופאנקנשטיין הוותיקה שנעלה את הפסטיבל. כיף לראות קהל שמחליף הלך רוח מריקודי פוגו לרכבות אנושיות בתוך שעה, ונראה שהסצנה המקומית לא מורכבת רק מלהקות מהורהרות ורגישות אלא גם מטפחת להקות שמחות במיוחד.

להרמת הקצב במתחם אחריות גם הלהקות האלקטרוניות שהופיעו בערבים והכינו את הקרקע למסיבה. ביום שישי לקראת עשר, Computer Camp עלו לבמה הקטנה ויצרו סט אלקטרוני נא, מצוין ולא מהוקצע, עם סטייל מעולה וסולן שלוחץ קצת יותר מדי. לא הרבה אחריהם עלו שני הרכבים - 4321 ו-Left - והדגימו יחד על הבמה שריף גיטרה מוצלח יכול לנצח כל סיתיסייזר ושהקשר בין מטאל לאלקטרוני הדוק יותר משנדמה לנו. אחריהם עלו 2013 (מה הקטע עם השמות שנשמעים כמו קוד לכספומט?) ובשתיים הבמה הגדולה התמלאה בצלילי דאבסטפ ומאות רוקדים. בזמן שכולם התחילו לפרק את רגליהם , על הבמה הקטנה עלתה באיחור להקת מודרן דאנס קלאב שרק קומץ ברי מזל נותר כדי להאזין להם. למרות הסטייל המשובח וריבוי ספריי השיער מדובר בהרכב נטל פוזה. סולן הלהקה צ'רלי מגירה נמצא הרבה מעבר לשלב ההוכחה, הוא כבר שם. בסאונד גראנז'י מעודכן הם הדגימו לכל זבי החוטים איך מופיעים על במה, ומקומם לא שם בסוף הלילה אלא על הבמה המרכזית בתחילת הערב.  

בשורה התחתונה אינדי נגב הוא פסטיבל מצוין שמשתפר בכל שנה. הוא מצליח לא רק ליצור תמהיל מוזיקלי מעניין אלא גם להוביל  טיפוסים אורבניים בעליל למדבר. כותבת שורות אלה הספיקה לישון באוהל שהתפרק מעליה תוך כדי שינה, להתקל בעקרבוט, ולחיות בשלווה עם אלפי חיפושיות שחורות שבזמנים רגילים היו שולחות אותה בהיסטריה לתרסיס הדברה. כל החוויות האלה זניחות מול הרגעים הנפלאים בהם מגלים להקה טובה או צופים באחת שכבר אוהבים מגיעה למלוא כוחה מול קהל של מאות או אלפי אנשים.

אינדי נגב, חמישי-שבת (27-29.10), מצפה גבולות