גלוקאליזציה • על המופע החגיגי של "קפה גיברלטר"

ישראל היא ממש ה"מכה של חוקרי העטלפים". הייחוד האקולוגי של  השבר הסורי-אפריקני מאפשר ריכוז מיוחד של עשרות מינים מיבשות שונות. הצומת הזו יוצרת תופעות ייחודיות - שחוקרים בינלאומיים לא יכולים להתעלם ממנה. גם בתחום המוזיקה הארץ הזו היא צומת, עשרות מינים של תרבויות השתרשו כאן וצרו מיזוג מיוחד, אך סקירה קצרה של תחנות הרדיו והמצעדים לא ירמזו על כך. לפני שנה הוקדם הבלוג "קפה גיברלטר" במטרה לחשוף את כל האוצרות שמסתתרים כאן במערות, ואת המגוון העצום והמרתק של המוזיקה בצמתים אחרים בעולם.

אתמול בבארבי חגג הבלוג שנה להיווסדו, עם מגוון מרשים של יוצרים מקומיים: מוזיקאים אגדיים ולהקות צעירות, שמשמרות וחוקרות את המנעד המוזיקלי הרחב והאינסופי שמעבר לסקאלה הצרה והמוכרת. את הערב פתחה משפחת אלייב הבוכרית. ראשי המשפחה עלו  לבמה בתלבושות מסורתיות, בשפמים מפוארים, מלווים בארבעת ילדיהם, ופתחו את הערב במקצבים מבוכרה. הדינמיקה המשפחתית ניכרה היטב על הבמה, על החום וההיררכיה שבתוכה, ובקלות ניתן היה לדמיין איך אותה מוזיקה נוגנה בחתונות באוזבקיסטן. הקהל עצמו רקד כאילו הוא בעיצומה של אחת.

בתום ההופעה העשירה והמספקת של משפחת  אלייב, קשה היה להאמין שייתקיימו עוד חמש נוספות,  אך על הבמה עלה אופיר טובול, מייסד הבלוג, והציג את להקת BTA. אייל תלמודי, הלל אמסלם וחגי בילצקי הרכיבו טריו בסיסי: קונטרה בס סקסופון וכלי הקשה - אך שום דבר קלאסי לא נשמע על הבמה. גרוב ונשמה מכל העמים, עורבב עם תחכום ג'אזי כיפי והסקסופון של תלמודי, הניע אגנים לא פחות מתוף הדוירה הבוכרי. בשלב מסוים הסקסופון הוחלף בחמת חלילים, ומקצבים סקוטים נכנסו לערבוביה. כבר  אי אפשר היה לשים את האצבע על מקור המקצב אלא רק את הרגליים על הרחבה.

"לא תוכלו להישאר אדישים"

אחרי הפיוז'ן והקצב הגיעה הרגיעה, בדמותו של זמר הפלמנקו שוקי שוויקי וההרכב Gitaneria. יותר מהכל פלמנקו היא אמנות של הפסקות, דווקא הרגעים בהם לא מנגנים או לא שרים הם העוצמתיים ביותר. שוויקי בהחלט יודע מתי ואיך לעצור. כל מה שאנחנו מצפים מפלמנקו: עוצמה, תשוקה, איפוק ונוגות נפתחים על הבמה דרך הקול של שוויקי והגיטרה של עידן בלס.

מהפלמנקו הדרום ספרדי של שוייקי אנחנו חוצים את מיצרי גיברלטר אל אלג'יר, לאחד מענקי המוזיקה שלה. מוזיקאי שקשה להאמין שהגיע כדי להשתתף בערב מרובה להקות ולא להופעת סולו - מוריס אל מדיוני. הפסנתרן האלג'ירי ואחד ממייסדי ומפתחי מוזיקת הראי האלג'ירית - הפופיק שניקז אליו את מוזיקת אגן הים התיכון, הוסיף למקצבים הערבים, צרפתים וספרדים גם מקצבים לטיניים וקריביים ויצר ז'אנר משל עצמו. אל מדיוני בן 83 עולה לבמה עם יד אחת מקובעת בגבס, מלווה בפסנתרנית חיזוק - נועה מלמד. הנגינה, כמובן, לא מושלמת אבל המוזיקה שהוא יוצר עדיין רעננה, מקורי ומרגשת.

קשה לעלות לבמה אחרי אגדה שכזו, אך הרכב בן 10 נגנים ובראשם נגן העוד, נינו ביטון, יכולים לעמוד בציפיות. זה היה מפגן כח של מוזיקה אנדלוסית- אלג'יראית, שני כלי עוד, אורגן, כינור, קונטרה בס, סקסופון ומבחר כלי הקשה. הם מתחילים לאט, המקצבים מורכבים, מתגברים, מעניינים, קשה להחליט אם לזוז או  לעמוד במקום ולהקשיב במלוא תשומת הלב. רגע מוסיקלי מיוחד מאד הולך ומתגבש, מוריס אל מדיוני עולה לבמה. ביטון ואל מדיוני פותחים בדיאלוג פסנתר ועוד. סיפור מרתק כעין כמוהו נפרש על הבמה, וכששני הדינוזאורים האלה מתחילים לשיר העיניים מתלחלחות. בהפסקה בין שירים בהופעה הראשונה  אמר צביקה אלייב, נגן הקלרינט - לשיר הזה לא תוכלו להישאר אדישים, גם לא בכוונה, הוא צדק, לגבי כל הערב.

מוריס אל מדיוני ונינו ביטון יורדים מהבמה , קהל ירושלמי ניגש אליהם, עוטף אותם בהערצה. אחרונים עולים על הבמה Toodart עם רגאי שמח בערבית. מספקים לכמה עשרות מוזיקה לריקודים. הקהל מתפזר לתל אביב ולירושלים, מנסה להסתגל לאור החדש במערה ולעשרות המינים החדשים שגילה הערב.