קונטרה בס • על פתיחת פסטיבל "ג'אז בים האדום"

קהל מהופנט, יוני רכטר בסשן מאופק, מוזיקה קובנית-אפריקנית ובריזה מלטפת. אסנת סקובלינסקי היתה אמש במופעי הפסטיבל שהתנהל ללא חשש מיוחד ומספרת על האווירה

פסטיבל ג'אז בים האדום
פסטיבל ג'אז בים האדום | צילום: גיא עברון

לרדת לאילת או לא לרדת? זו היתה השאלה בה התחבטו כל סוף השבוע יעל קליין וטמיר לוין מנס ציונה. שניהם חששו מהמסע דרומה לפסטיבל "ג'אז בים האדום", הוריו של טמיר החייל התנגדו בתוקף, הוריה של יעל תמכו, אך בסופו של דבר הכריע גורם שלישי: "שילמנו הרבה ואנחנו עניים", מספרת קליין, מחוייכת. עכשיו הם רגועים, "באילת לא קורה כלום".

כשהם שומעים על הביטולים ועל הופעתם של אסף אבידן וקרני פוסטל כחלופה, קליין שמנגן ג'אז נחרד. "אבל מה הקשר לפסטיבל?!", הוא שואל. "מעולה שהם ביטלו, הרווחנו את אבידן", עונה לו חברתו המרוצה. "אבל גם את הטריו של אבישי כהן", הג'אזיסט הצעיר מתרצה. קליין הוא לא היחיד שמרים גבה לנוכח הופעתו של אבידן - במסיבת העיתונאים אמש באילת הגיב מנהלו האמנותי של הפסטיבל, אבישי כהן, לתמיהה ב"אנחנו אחד הפסטיבלים הכי ג'אזיים שיש, זה מקובל ותורם לנוף המוזיקלי".

 

נראה שלא רק הזוג הצעיר התגבר על החשש, ופקק ארוך השתרך בכניסה לעיר בשעות הערב. אם זה תלוי במפיקי הפסטיבל הוא לא יהיה ריק השנה, כהן מאמין שדווקא בגלל הסיטואציה הנגנים יתעלו מעל עצמם. בשעה 20:30, עיכוב של חצי שעה בפתיחת הפסטיבל, נראה היה כי הוא צודק. אמנם ארבע הופעות בינלאומיות בוטלו - אך נותרו שבע אחרות, בנוסף למוזיקאים הישראלים. אחד מהאחרונים, הסקספוניסט דניאל זמיר, ניגן באחת ההופעות הפותחות יחד עם הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ. האולם התמלא לאט לאט, ייתכן שאת שהחללים שהותירו תושבי המרכז החוששים השלימו תושבי אילת וחבל אילות, שבעקבות האירועים קיבלו מחיר מיוחד - רק 30 שקלים להופעה.

 

צילום: גיא עברון

זמיר מנגן גרסה אינסטורמנטלית יפהפייה לשירו של שם טוב לוי "שובי אל ביתך". הבריזה המלטפת בשיער מפצה על אובדן הקצוות של הסאונד בחלל הפתוח. שני המוזיקאים מנגנים היטב יחדיו ולחוד, ניכר כי מאחוריהם שנים של הופעות והקלטות בצמד. שניהם מבריקים על הבמה, מהפנטים את הקהל וממלאים את החלל בשאר רוח. קשה לא לדמיין תפילה כשרואים את זמיר החב"דניק  נושף בסקסופון על הבמה. כשקטע אחד נגמר קשה להיזכר שבכלל התחיל, קשה לתפוס שיש לו התחלה וסוף ושהוא לא עובדה מוגמרת ואינסופית.

 

באמצע ההופעה מצטרפים במפתיע שני נגנים נוספים: גלעד אברו על הקונטרה בס ואמיר ברסלר על התופים. ביחד עם הרשקוביץ הם מרכיבים את הטריו של אברו, שמופיע אף הוא בפסטיבל. לנגנים לוקח זמן למצוא את מקומם בתוך הכאוס החדש והמבוקר שעל הבמה, ונראה שהם לא מצליחים באמת להתרומם יחדיו. בכל זאת כיף לראות מוזיקאים מוכחים וחדשים מנסים ליצור משהו חדש על הבמה.

 

לא למבוגרים בלבד

הפסטיבל לא נראה ריק יותר מאלה בשנים קודמות, ואם יש שינוי הוא בא לידי ביטוי בגיל הממוצע של הקהל: צמידים אדומים רבים של צעירים מתחת לגיל 21 נראים ליד הבמות. חלקם הגיעו עם המשפחה, חלקם הגיעו לבדם. חבורה גדולה של נערים יושבת בשורה מול יוני רכטר, ההופעה שרבים ציפו לה. רכטר מבצע עיבודים חדשים לשירים ישנים. משובבת במיוחד גרסה ג'אזית לשיר "מה עושות האיילות" שניחנה בקסם של שיר ילדים שהופך לג'אזי - כמו בדוגמא המפורסמת - "My Favorite Things" של קולטריין.

 

צילום: גיא עברון

רכטר שר את "זו אותה האהבה" שלו ושל אריק איינשטיין, מזכיר לנו שהוא אחד הטווים החשובים ביריעת המוזיקה הישראלית. קולו וההילה הנוסטלגית שלו ממיסים, אבל רכטר וההרכב שלו לא חורגים מעבר למשחקיות מסוימת שקיימת בעיבוד מחודש לשירים. הם מאופקים, מדוייקים וטכנים מאוד. חלק משורת הנערים, שמתגלים כתלמידי האקדמיה למוזיקה בירושלים מתמוגגת בהערצה. אחד מהם ספקני: "אני מעדיף לשמוע את השירים המקוריים שלו".

 

באחת וחצי בלילה, אחרוני המבקרים ממלאים את חלל האינטימי יחסית של מועדון 88. על הבמה מחכים כלי הקשה רבים, מבטיחים. פדריטו מרטינז ולהקתו עולים לבמה. "אתם עייפים?" מרטינז שואל. הקהל עונה "לא" חלוש. "אנחנו כן", מוסיף מרטינז בליווי חיוך נבוך והם מתחילים. הכוכבת האמיתית של ההופעה מתגלה מיד: הפסנתרנית והזמרת אריאקני טרוהיאו דוראן. מלווה בשני נגני כלי הקשה ובבסיסט היא נותנת טון רך, נעים והחלטי.

 

הלהקה שמנגנת מוזיקה קובנית-אפריקנית מתחילה בקטע קצבי, שהופך בשיאו לג'אז אקספרימנטלי מעניין. כלי ההקשה תופסים חיים של משל עצמם , מתנגשים בתוכם, יוצאים לחלוטין מהרמוניה וחוזרים. לאחר מספר קטעים הלהקה דוחפת חזק מדי, המקצבים מהירים והקולות מתאמצים, אולי זו השעה, או העייפות, אבל זה הרגע הנכון לפרוש לג'אם סאשן הסולידי במלון ים סוף. בשלוש בלילה אפשר לסכם ערב מוצלח שהחל בהתעלות שעדיין מחפשת מתחרה ראוי.