לא קייל • איך היתה ההופעה של ג'ון קייל בארץ?

זוהי התגוששות עתיקת יומין, דילמה שחוזרת על עצמה בכל הופעה של דינוזאור: מאבק אדיר כוחות בין הנוסטלגיה האימתנית והרפטטיבית, לשירים החדשים ולפעמים לא כל כך מוצלחים. כל ענק מוזיקה שעולה לבמה, במיוחד אחד פרודוקטיבי כמו ג'ון קייל, צריך להחליט אם לנגן את השירים הישנים שהקהל בא לשמוע או את החומר החדש, שעדיין לא הספיק להימאס עליו.

ג'ון קייל פתח את המופע אמש בת"א, עם "קפטן הוק" הפומפוזי והפרוגרסיבי, ומיד המשיך עם הכיסוי המשגע שלו ל-"Heart Break Hotel" של אלביס, שמחבר בין הרוקנרול הקלאסי לסאונד של שנות השבעים, אותו במידה רבה עיצב קייל. בשיר יש הרבה ממה שהפך את קייל להוא עצמו: האקספרסיביות, הנסיוניות וכמובן הריפים הכבדים של הגיטרה. זה היה השיר הכי פרפורמטיבי בהופעה, כמעט קברטי. בגיל 69 קייל כבר לא מתגלגל ורוקד על הבמה, הוא עומד די סטטי מאחורי הקלידים או הגיטרה ובעיקר נראה כמספר סיפורים.

התכונה הטובה ביותר של מספר סיפורים היא יכולת שכנוע, ונראה שהקהל מאמין לו. בחלל הקטן של הזאפה הם עומדים נטועים במקום ומביטים בו כמהופנטים, בעיקר גברים משום מה. ב"Hey Ray", קייל נכנס לקטע ספוקן וורדי לחלוטין, ספק דיקלום ספק ראפ. הוא חוזר על המילים ולרגע לא מפסיק להיות קומונקטיבי, גם כשהטקסט הופך לאניגמטי, הגרוב של הבסיסט המצוין שומר על הקהל נינוח. הלהקה מצוינת וקייל הוא מוזיקאי מדוייק בכל מה שהוא עושה, מהוקצע אפילו.

לא ביצע את פסגת יצירתו

הדיוק נשמר היטב ב-"Look Horizon", שיר חדש יחסית שעדיין שואב מהמסורת הפרוגרסיבית, למרות שגרסת שנות האלפיים שלו נשמעת רגועה ומפויסת למדי . עדיין הוא מצטיין בגרוב, חוש הומור ומלנכוליות שלא גולשת למחוזות הפאתוס.

קייל הוא אחד היוצרים הפורים ביותר. אחרי שהיה חלק חשוב באחת מעמודי התווך של הרוק - הוולווט אנדרגראונד - המשיך בקריירה של עשרות אלבומים, לא כולם אחידים באיכותם. אפשר לבחור מתוכם רשימה מחדשת ומרגשת של שירים. אני לא חושבת ש"אמסטרדם" הקיטשי מאלבום הסולו הראשון שלו , אותו הוא ביצע על הבמה, הוא אחד מהם. למעשה כמעט אף אחד מהשירים בהמשך הערב לא נמנה על פסגת יצירתו, בלשון המעטה.

קייל עוזב את הקלידים ועובר לגיטרה. יחד עם הלהקה שלו הם מנגנים את "Perfect", עם המילים הנימוחות להחריד והסאונד שנשמע כאילו יצא ממוסך של בני נוער בפרברים האמריקנים. כל השירים הבאים נשמעים פחות או יותר אותו דבר, להקת רוק בסיסית אמריקאית שאוהבת לעשות הרבה "טודו טודו". אלה השירים החדשים של קייל וניכר שהוא נהנה לבצע אותם. הוא עושה זאת היטב וכאן המהוקצעות עובדת לרעתו. כדי להיות מעניין אתה חייב להיות קצת רע, קצת לזייף, וקייל ולהקתו מנגנים כמו אבטיפוס חסר אישיות של רוקנ'רול, כמו להקת ברים אמריקנית מצויינת. אי אפשר לקחת ממנו את הסאונד של הגיטרה הקלילה ומהרפרפת, והבסיסט המצוין שמערכת הסאונד לא תמיד מצליח להסתדר איתו. ובכל זאת אפשר לומר עליו שהוא משעמם. כן רבותי, ג'ון קייל, אחד היוצרים המעניינים של המאה העשרים, נתן הופעה משעממת.

בשלב הזה אפילו "Satellite Walk" האייטיזי-אלקטרוני לא מצליח לשכנע אותי, וגם כשהוא ממשיך ל-"Dirty Ass" הסופר גרובי העניין לא מצליח לחזור. גם הקהל לא זז, נראה שהיה מעדיף להאזין להופעה תוך אכילת גלידה בהארד רוק קפה. יש משהו יפה ביוצר בן 70 שלא מתרפק על העבר, יש עוצמה ואמת בבחירת חומרים שהוא אוהב, ולאו דווקא אלה שהקהל רוצה. אני, בכל מקרה, יצאתי לא מסופקת. הטיזר המאתגר הפך לדייסת רוקנ'רול איכותית אבל לא זכירה בעליל. אבל הי, הגעתי הכי קרוב שאפשר לוולוט אנדרגראונד, גם זה משהו.

ג'ון קייל, זאפה ת"א, שלישי ה-2.8