עוד חוזר הניגון • על "שילה פרבר שרה אלתרמן"

"אלתרמן חדר לנו, הישראלים, אל מתחת לעור. מאה שנים אחרי שנולד וארבעים שנה אחרי שנפטר - ממשיך אלתרמן להיות אהוב, ומצוטט, וחי בתוכנו", כותב פרופ' נסים קלדרון בחוברת שמצורפת לאלבום "שילה פרבר שרה אלתרמן". תכל'ס, צודק הפרופסור, אבל זה עדיין לא הופך את הפרוייקט של פרבר (עם  הצ'לנית מאיה בלזיצמן), ליצירה מעניינת.

את השאלה המתבקשת, מה פתאום אלתרמן עכשיו, באמת אין טעם לשאול. כבר מזמן התרגלנו לאטריות מחוממות. אולי זה לא נורא טעים, אבל משהו צריך להכניס לפה. אם נניח לזה רגע, אחת הבעיות המרכזיות באלבום הזה נמצאת בדיוק במשפטים ההם של קלדרון. למעט אולי "לימון וצלחת" הנשכח, כל השירים כאן, יפים ככל שיהיו, כבר נטחנו מכל כיוון אפשרי. מה הטעם, למשל, לחדש את "פגישה לאין קץ", שכבר זכה לעשר גרסאות לפחות? מה פרבר יכולה להוסיף עליהן? הביצועים המוכרים לשירי אלתרמן מציבים רף שדי בלתי אפשרי לעבור, ופרבר באמת לא מצליחה.

הקבעון של הרוק הישראלי

זה היה עוזר אם הפרשנות של פרבר היתה מוצלחת בצורה יוצאת דופן, אבל זה לא המקרה. הייחוד של "שילה פרבר שרה אלתרמן" אמור להיות בהגשה האיטית והקודרת של פרבר ובצ'לו של בלזיצמן, אבל אלה ממצים את עצמם די מהר והופכים מונוטוניים. לא שמישהו ציפה לאוונגרד מוזיקלי, אבל אין פה שום דבר שיבדיל את הביצועים של פרבר מאלף גרסאות אחרות, בטח לא לטובה. הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליהם זה שהם נחמדים, לפחות עד שהשטיק הקבוע מתחיל להמאיס את עצמו, אבל זו באמת לא סיבה מספיק טובה לעוד סיבוב על "עוד חוזר הניגון" או "זמר שלוש התשובות" (הביצוע ההוא של זהבה בן, אם כבר מדברים, הוא דוגמה מעולה לחידוש מרענן באמת). גם הופעת האורח של חווה אלברשטיין בשיר האחרון, "בכל זאת יש בה משהו", לא תעזור במקרה הזה. אפשר רק להתנחם במילים היפות והמנוקדות בחוברת.

התובנה הכי חדה שאפשר להוציא מ"שילה פרבר שרה אלתרמן" היא ששילה פרבר כנראה אוהבת את אלתרמן. יש כאן שירים שכבר שמענו המון פעמים, רק בביצועים קצת פחות טובים. זה מה שהופך את "שילה פרבר שרה אלתרמן" לדוגמה מצוינת לקיבעון של הרוק הישראלי.

>>> האזינו: שילה פרבר מארחת את חוה אלברשטיין ב"בכל זאת יש בה משהו"