סקס עם האקס • על החדש של מוניקה סקס

"מנגינה", האלבום הרביעי והחדש של מוניקה סקס, מתחיל טוב: "גשר", השיר הפותח, בנוי על באס פוסט-פאנקי סטייל אינטרפול וריף גיטרה סוחף שמזכיר, מכל השירים בעולם, דווקא את "Wishing" של להק שחפים. הפתיחה העדכנית והאפקטיבית הזו היא הפתעה נעימה, ואפילו הדמיון החשוד ל"All My Friends" של אל-סי-די סאונדסיסטם מסתמן יותר כסיבה לאופטימיות מאשר כמקור לדאחקות. אחרי "גשר" מגיע הסינגל המוצלח "השמלה ממדריד", ודי מבאס לגלות, אחרי ההתחלה המבטיחה הזו, ש"מנגינה" לא ממש מקיים.

אם יש משהו שבולט ב"מנגינה", זו השאיפה של מוניקה סקס להישמע שוב כמו להקה צעירה ורעבה, להסתנכרן עם מה שקורה בעולם ולשחק קצת מחוץ לארגז החול שנקרא, באין שם הולם יותר, "רוק ישראלי", וברוח הזו בחרו בעופר מאירי מתהילת "מטרופולין" כמפיק. לא היתה סיבה שזה לא יקרה: שמונה שנים אחרי אלבום האולפן האחרון שלהם, "חיות מחמד", ויותר מ-15 שנה אחרי המיתולוגיה של "פצעים ונשיקות", היתה להם הזדמנות לעשות מה שבא להם, בלי למצוא את עצמם מול תיכוניסטים שדורשים את "על הרצפה". אבל למרות כל הכוונות הטובות, משהו התפספס בדרך.

דרוש: קונספט

זה לא שאין פה שירים טובים, כמו ש"מנגינה" הוא פשוט אלבום מבולגן, שלם שהחלקים שלו מפוזרים בכל החדר. איך שלא מסתכלים על זה, קצת קשה להסביר מה עושים באלבום אחד שירים כמו "ילד מפתח" של פיטר רוט, שהיה מתאים יותר לאלבום סולו שלו, ו"אתה ללא" של שחר אבן צור, שנשמע כמו קטע של "נוער שוליים" מתחילת הניינטיז. די מוזר לעבור מ"הכל במקום", עוד דוגמא להשפעה של ג'יימס מרפי על האלבום הזה, ישר ל"רמקולים" (גם הוא של אבן צור), מין היתוך משונה בין "שמש לך מצפים" ל"עירומים".

הבלגן הזה מתבטא בחוסר היגיון פנימי גם בתוך השירים עצמם. שיר הנושא, לדוגמא, מתחיל כבלדה לא מסעירה במיוחד, ואחרי שלוש וחצי דקות מקבל פתאום טוויסט קופצני, תלוש לגמרי מכל מה שקרה לפניו, ואותו דבר אפשר להגיד גם על הפזמון העצבני של "לפני השינה". שירים אחרים ("הסתברות", "מישהו אחר") נעלמים בלי להשאיר זכר בחסות לחנים לא מספיק חזקים והפקה אווירתית, שלא לומר מנומנמת. בסופו של דבר, אם יש משהו שבאמת חסר באלבום הזה, זה קונספט.

אחרי כל זה, קשה שלא להעריך את הרצון של להקה ותיקה כמו מוניקה סקס לצאת מהתבניות המוכרות ולעשות משהו רענן באמת. הפעם זה לא הלך, אבל מישהו עוד יעשה את זה כמו שצריך.