זירת הבוקס

כשיורדים מהרכבת התחתית בתחנת מייל אנד שבמזרח לונדון, הדרך שהאייפון מסמן בגוגל מפס נראית אופטימית במיוחד: עשר דקות ואתה שם - בפארק ויקטוריה, שם מתקיים פסטיבל Lovebox התשיעי, אירוע שנוסד ב-2002 על ידי גרוב ארמאדה במתכונת של מסיבות במועדונים, וב-2005 החל לפעול תחת כיפת השמיים והפך לאורך החצי השני של העשור האחרון לאחד הפסטיבלים המזוהים עם בירת אנגליה, כשהוא כולל שלושה ימים (שדרוג שנעשה השנה, לפני כן היו רק יומיים) עמוסים בהופעות של של להקות ואמני רוק, אינדי, דאנס והיפ הופ על כל נגזרותיהם.

בפועל, עשר דקות על המפה מתגלות כזחילה מפרכת של חצי שעה בנחיל של מאות אנשים, שיחד התנקזו לכדי 50 אלף פרצופים שפקדו את הפסטיבל. למרות האקלקטיות של האמנים המופיעים, הקהל עצמו התחלק לשלושה סוגים - ילדים שרצו לראות את דיזי ראסקל בסוף היום הראשון, מבוגרים שבאו בשביל רוקסי מיוזיק בסוף היום השני, וכנראה כל קהילת הלהט"בים של אירופה שהגיעו להופעות של הרקולס אנד לאב אפייר וגרייס ג'ונס ביום השלישי.

דיזי ריידר

מלבד כמה יוצאי דופן, ההפתעות היו דווקא בהופעות שלא הוגדרו כהדליינרס, כי די ברור שגרייס ג'ונס מדהימה, בעוד שרוקסי מיוזיק מינוס בריאן אינו משעממים. חוץ מזה, למעריצים שלהם יש ריח של נפטלין. לא שבני התשחורת שחיכו מהבוקר לדיזי ראסקל הם האנשים האולימטיביים לרקוד לידם, אבל לפחות הם ידעו להרים את האווירה בצורה לא מביכה.

מכיוון שההופעה הסופר מרגשת של המכביז חפפה קצת לזו של ראסקל והליכה בין השורה הראשונה של הבמה המשנית למרכזית לוקחת בערך שמונה דקות (הפרייארים מרדיו XFM תיזמנו), הגעתי בדיוק לסוף ההופעה של הניגר, שחתם עם ארבעת הלהיטים הנחרשים שלו: "Dirtee Disco", "Dance Wiv Me", "Holiday", ו"Bonkers", שלוו בפירוטכניקה של לייזרים, תותחי עשן וטונות של קונפטי - כנראה שככה עושים בלינג בבריטניה.

בעוד שדיזי הכי מצדיק את ההייפ סביבו, כמה שעות לפניו הופיעה אלי גולדינג, שהתגלתה בתור השקר התקופתי הכי גדול של התקשורת הבריטית מהרגע שנבחרה להבטחה של 2010 על ידי ה-BBC. מילא שהאלבום היה בינוני, אבל בהופעה היא הזכירה יותר פיינליסטית של "כוכב נולד" יותר מאשר מישהי שהיתה יכולה להפוך לאימפריה של אשה אחת לו רק באמת היתה שווה את כל הביצים ששמו בסל שלה. היא דאונרית, אז ניצלתי את ההזדמנות כדי להניח את הראש על הברכיים של חברה שלי ולנמנם על הדשא. היה לי קשה להירדם בגלל הרעש, אז הסתכלתי מתחת לחצאיות של בחורות שעברו לידנו.

השיק הנכה

זה לא מסוג האקססוריז שמוכרים בטופ מן או בדוכנים של קדמן טאון, אבל אחד הסולנים של מיסטרי ג'טס, עלה לבמה עם קביים. בערך כל אדם שלישי בלונדון הסתובב עם קביים בכמעט שבוע שבו הייתי בעיר, ותהיתי אם זה שווה ערך לתסרוקת עם גלח בצדדים (ב"לונדון איבנינג סטנדרט" נזכרו רק עכשיו, באיחור של שנה וקצת, להגדיר את זה כטרנד) או בגדים בצבעי ניאון, מה שקצת הקשה עליי להחליט אם זה עושה אותו לקורבן תאונה או סתם קורבן אופנה.

למרבה המזל, האלבום השלישי של מיסטרי ג'טס, "Serotonin" יצא כמה ימים לפני הפסטיבל, מה שהשאיר זמן להתכונן טוב לביצועים המתוכננים מתוכו, בהם שיר הנושא ו"Dreaming of Another World". לו הם היו אואזיס (והם עוד יכולים להיות, בדרכם המוזרה והממש עדינה), אז השיר הזה הוא לגמרי ה"Stand by Me" שלהם.

מה שיפה במיסטרי ג'טס, זו העובדה שגם חנונים כמוהם יכולים להפוך לכוכבים. עוד דוגמא לכך הם הוט צ'יפ, שהתחילו בתיכון כילדי כאפות וסגרו את הפסטיבל במה שנרשמה כאחת ההופעות החמות ביותר מתוכו. אמנם השמש היתה עוד רחוקה מלשקוע, אבל היה קשה להתחמק מאווירת הקלאבינג כשברקע אלכסיס טיילור, ג'ו גודארד ושאר הלהקה יורים את האלבום האחרון כמעט במלואו, בזמן שכל מיני דילרים אקראיים מציעים לך שורת קוק או שלוק MDMA במחיר מופקע.

מאוד סחי להשוות הופעה חיה להשפעות של סמים, אבל אם לזרום עם האנלוגיה ולעשות את זה בכל זאת - אז ככה מרגישים אמפייר אוף דה סאן האוסטרלים, שעלו על הבמה מחופשים ליצורים כלשהם מהחלל, מלווים בכוריאוגרפיה שנעה בין קרקרס לשיעור ברובוטיקה, אינספור ווקודרים שמשבשים את הקול של הסולן לכדי משהו קוסמי, ומסך ענק עם אילוסטרציות של גלקסיות אחרות - בדיוק כל מה שחסר בהופעות של MGMT כדי להפוך אותן לאטרקטיביות.

ואם כבר אוסטרלים, אז גם קאט קופי היו מדהימים, ומגיע להם קרדיט על היותם מספיק חמודים כדי לעשות את הלהיטים המוכרים והשירים מהאלבום החדש ממש על ההתחלה, בידיעה שתוך עשרים דקות כולם ירוצו לבמה המרכזית כדי לראות את הוט צ'יפ.

לצאת מהארונסון

למרות שהם עשו זאת בלי אנטוני האגרטי, הרקולס אנד לאב אפייר הפכו ל-50 דקות את לונדון לניו יורק, והעניקו את ההופעה הכי קווירית שאפשר לצפות לה, עם קהל שמורכב מגייז שמחים ומזדקנים שנראים כמו הווילג' פיפל, טרנסג'נדרים, וילדים חתיכים שעוד לא יצאו מהארון, אבל עם טעם מעולה בבגדים כמו שיש להם - אין מצב שההורים שלהם עוד לא ניחשו. לפתיחת המופע הצטרף קלה אוקרקה, סולן בלוק פארטי שגם משמש כאייקון גייז מקומי בניגוד לרצונו, שהוכיח את היכולת שלו לצאת מלך - לא משנה עם איזה סוג של הרכב הוא נמצא על הבמה.

אם הייתי גיי, כנראה שזה היה רק בשביל מארק רונסון. הוא הציג בפסטיבל את ההרכב החדש שלו - The Business Intl. כשהוא לבוש חליפת שלושה חלקים כחולה על במה עמוסה בתופים אלקטרוניים באווירת הקליפ של "Bang Bang Bang". כמו בקליפ, גם בהופעה השתתפה אמנדה וורנר (שמוכרת תחת הכינוי MNDR), הרכש הכי קול של רונסון בשנים האחרונות, שגם ביצעה שיר מאלבום הסולו המתקרב והראתה שיש בהחלט למה לחכות.

רונסון אמנם לא אירח את איימי וינהאוס כפי שחזו השמועות, אבל הביא אל הבמה את סיימון לה-בון מדוראן דוראן לביצוע של "Record Collection", שיר הנושא של האלבום החדש (על המדפים בספטמבר), שאותו כתב וביצע על הבמה גם ניק הודג'סון, מתופף הקייזר צ'יפס.

עוד אירוח לא צפוי היה בדמותו של קייל פאלקונר, סולן להקת The View (תוצר עלוב מתקופת הפוסט-ליברטינז) שהצטרף לכמה שירים וביצע בין היתר את "Valerie". הוא כל כך גרוע, שכבר היה עדיף לוותר על הביצוע, או לתת אותו למארק רונסון, ששר על הבמה בפעם הראשונה במסגרת שני שירים - אמנם הוא לא נשמע מדהים ואפשר היה לתפוס אותו מזייף מהתרגשות, קצת בצורה שהזכירה ילד מתוק עם פיגור שכלי - אבל הוא כל כך חתיך, אז למי אכפת? כי אם כבר צריך משהו להתבאס עליו,  אז רק המחשבה שצריך לצעוד את כל הדרך חזרה לרכבת התחתית.

>>> אלכס פולונסקי: כל הכתבות / טוויטר