אפיקומן

שולי רנד כובש וממגנט באלבום הסולו הראשון שלו, "נקודה טובה". עמרי גרינברג קיבל הפתעה לחג

קל מאוד להתייחס לשולי רנד כקוריוז, אבל גם קל מאוד להאדיר ולרומם את שמו ויצירתו. נדמה שאלבומו של רנד מהווה את נקודת השיא של אופנת "הרוק היהודי" שגאתה בארץ בזמן האחרון (ובין נציגיה אהוד ומאיר בנאי, למשל). רנד, הידוע בתור שחקן ובמאי ("אושפיזין"), מוציא כעת מתוך החזרה בתשובה אלבום בכורה, "נקודה טובה". באלבום לוקחים חלק כמה מהשמות הכי גדולים במוסיקה הישראלית, בהם שמוליק דניאל, אסף אמדורסקי, אהוד בנאי, אבי אדריאן ודניאל זמיר, ולא במקרה שלושת האחרונים גם הם דתיים בצורה כזו או אחרת.

בגיל 45, רנד מוציא אלבום שהוא הרבה יותר מסתם קוריוז – הוא לא רק ה"אלבום של ההוא שהיה בוהמיין, חזר בתשובה, פתאום עשה סרט מצליח ועכשיו חושב שהוא יכול להיות גם זמר", אבל הוא גם לא יצירת מופת מרטיטה שתשנה את עולמם של המאזינים. למרות, ואולי בזכות סוללת התותחים שמקיפה את רנד, מוקד האלבום נותר מילות השירים וקולו של רנד - לעתים הוא שר כילד שלפתע הושם מיקרופון בידו ומגרונו בוקעת שמחת חיים והוקרה על ההזדמנות שניתנה לו לשיר (בעיקר ב"רפא-אל"). לעתים הוא רק רוצה לעשות שמח ולעורר על הדרך גם כמה מחשבות ("מוחין דקרנות" ו"אחותי"). רוב הזמן, רנד נשמע כטרובאדור עם קול נהדר, מעט בוסרי, ונעדר פומפוזיות מיותרת. השירה של רנד היא בו בזמן חדורת אמונה ותוהה/אבודה, מחפשת נחמה מתוך תקוות אמת שתמצא אותה.

כל זה מגיע לשיאו בשיר "נקודה טובה", שמבהיר עוד כמה מהצדדים היותר מוצלחים של האלבום. מיטב הנגנים בישראל מרשימים בעיבוד העדין והמוצלח של האלבום הזה (בהם עמית יצחק בגיטרה, זמיר בסקסופון, אבי אדריאן בפסנתר ושמוליק דניאל בהפקה ובמגוון כלים) ואהוד בנאי המהוקצע משלים את ההיסוס היפה בקולו של רנד.

ברוב השירים (חוץ מ"אחותי", המעיק) רנד כובש וממגנט, ועדיין, רוב השירים גם לא נחקקים בזיכרון. בכלל זה נמצא גם "אייכה" המהולל, שהוא אמנם שיר יפה, אבל גם מפוספס מעט – נדמה שמכל הבחינות (מוסיקה, מילים, ביצוע ושירה) רנד נותן מאה אחוז, אבל אין אף אחד שידחוף אותו קצת מחוץ למסגרת. האלבום צפוי ומדוד מדי, תפור בדיוק למידותיו של רנד ושל הציפיות המסחריות והביקורתיות ממנו. זה לא שאין כאן תעוזה, כמו שאין כאן מספיק רגעים בהם הכנות הופכת מיפה ונעימה למייסרת ומרתקת.

שיר אחד באלבום מגיע למעמקי הייסורים או העינוגים האלו, והוא גם היחיד באלבום שמשאיר חותם רגשי של ממש: "המשורר", אותו רנד כותב על גסיסתו ומותו של חנוך לוין. רנד מעז לצלול לעומקו של רגע שמעטים היו מעזים להתמודד עימו, תוך דיאלוג דמיוני עם המחזאי שהעריץ, למרות הקרע שנוצר ביניהם. "לעצב כזה לא היו לי כלים, ידידי המשורר זכרונך לברכה, נוח בשלום, תהא שלמה מיטתך" – זהו אחד השירים המרגשים בשפה העברית.

בסיכומו של עניין, גם שיר אחד בלתי נשכח הוא הישג גדול, וייתכן שהציפיות מרנד - שזהו בכל זאת אלבום הבכורה שלו – היו גבוהות מדי. יש לקוות שלא מדובר בהרפתקה חד פעמית, כי ברור שככל שרנד יכתוב, ישיר ויקליט יותר כך יגדלו הסיכויים שרגעים כמו "המשורר" יחזרו; רגעים בהם יכולותיו של רנד כמספר סיפורים מתפרצות החוצה ומעניקות למאזין את המתנה הכי גדולה שמוסיקה יכולה להעניק – חוויה של רגש, עצב, תקווה ומחשבה.