על תבונה ורגישות

לפעמים הדברים הכי לא קשורים הם הכי הגיוניים והכי מפתיעים. קחו את יובל בנאי למשל: היה בלהקה הכי מצליחה בארץ, פצח בקריירת סולו שהתחילה כשהבטחה ודעכה, התאחד עם הלהקה שלו בחסות-חברה-מסחרית-כלשהי, מה שהוביל לסדרה בלתי נגמרת של קטילות תקשורתיות לצד אינסוף הופעות מצליחות, למרבה הנאתם של המעריצים ולמגינת ליבם של כל מתנגדי הקפיטליזם. ופתאום, באמצע כל ההמולה של "ספינת האם" (כפי שבנאי מכנה את משינה בעטיפה הנאה וההולמת), אחרי שכמעט הוספד מבחינה יצירתית-ביקורתית, הוא מפציע עם אלבום אינטימי, אישי, שקט ויפה.

האם ללא כל הטררם של משינה האלבום הזה היה מגיע בכלל? יכול להיות שבנאי היה זקוק לטילטולים האלו על מנת ליצור אלבום אמיץ ושונה? יכול להיות גם שבמובן מסוים הרתיעה שהאלבום בעצם מבטא היא צפויה מאוד, אבל בכל מקרה בנאי מוכיח כמה וכמה דברים כאן:
שמוקדם מדי להספיד אותו כיוצר יצירתי עם אמירה, שיש לו אומץ ושתעשיית המוסיקה בארץ הופכת פתוחה יותר ויותר ליצירות שקטות, אינטימיות, עם הפקה מינימאליסטית, וטוב שכך.

כשמדברים על טלטלות בהקשר של בנאי, הכוונה אינה רק לטלטלות עם משינה, שבאים לידי ביטוי בשיר "בדברי הימים". כמובן שישנה כאן התייחסות לפרידה המתוקשרת שלו מאורלי זילברשץ-בנאי, שנוכחת בצורה מפתיעה ומלנכולית במיוחד ב"רחוק רחוק", שמתחיל "רחוק-רחוק, כל כך רחוק, באיזה בר בתל אביב, היא בת עשרים עם גרם של קוק, רחוק רחוק", ונגמר באופן מפתיע דווקא "קרוב קרוב, כל כך קרוב, נכנס אלייך למיטה, מודה לאלוהים שאני עוד עושה לך טוב, קרוב קרוב, קרוב קרוב".

טלטלות נוספות נוכחות במודעות הפוליטית של בנאי, שצצה לעתים בשירים שלו, לרוב בצורת מבט על ההיסטוריה הכאובה של המדינה - כמו "לא יכול לעצור את זה" מאלבום הסולו הראשון שלו. כאן בנאי מתמודד עם סוגיית הכפרים הערביים שחדלו למעשה להתקיים ב-48'. הניסיון שלו לטפל בסוגייה הרגישה די אמיץ וגם השיר עצמו לא רע, אבל הוא רחוק מהכוח שיש ל"תנשב הרוח" של הבילויים, למשל, שהולך צעד רחוק יותר מבנאי, שמהסס וקצת מפספס. בנאי גם מפקשש קמעה עם הבלוז הנדוש של "ג'וליה", אבל שני דברים אלו הם הבעייתיים היחידים באלבום.

טלטול עדין

הטלטלות לא נגמרות במישור של הלהקה, גם לא במישור היחסים, אף לא במישור הפוליטי-לאומי. הטלטלה נוכחת בכל, גם באבהות ("לך אחרי הלב", בו בנאי משיא עצות לבנו וממליץ לו להקשיב לאביו המנוסה), גם בשיר שסוגר את האלבום וכאילו סוגר את תקופת הטלטלות ("אם יש עוד אהבה") וגם בהקדשה החותמת את החוברת, ההקדשה המרגשת, הקצרה, הקולעת, שממש ממחישה את כל החוזקים של האלבום הזה – "לאבא".

"לפעמים החיים הם יפים, בלי להסביר, בלי דימויים" ("בחצר של אלינור") – כך נפתח "מעבר להרים", והוא מבהיר בעיקר את הבחירה המוסיקלית של בנאי באופן בו הוא רצה להעביר את הטלטלות – בשיא המינימאליות: בשירה נקייה, מאופקת אך רגישה, בגיטרה אקוסטית עם פריטה פשוטה וטבעית, מעט קולות רקע נעימים (אמיר פייס), קצת גיטרות סלייד לאווירת המעין-קאנטרי (אורי כנרות הסופר-מוכשר) וטיפ'לה מפוחית. זה לא עניין של מה-בכך, ללכת בכיוון כזה: הסינגר-סונגרייטרים בארץ הם לרוב גיטריסטים בהכשרתם, עם לחנים מורכבים וביצועים וירטואוזיים (עמית ארז, גבע אלון). בנאי מצליח להחזיק אלבום שלם באמצעות לחנים בסיסיים (אמנם קצת פחות בסיסיים מ"נגעה בשמיים", ועדיין) ועם פריטת מפרט המונעת על-פי הרגש של בנאי, וטוב שכך.

אבל, לאן נמשיך מכאן? האם משינה מסוגלים להתרומם חזרה ולנפק יצירה אמיצה, לפחות כמו אלבום הסולו הרביעי של בנאי, שמחזיר אותו למסלול שהתחיל להתוות לעצמו בשני הראשונים שלו? ואולי עדיף לנו שבנאי ימשיך במסע האישי שלו במקביל למסע המסחרי של משינה, אם התוצאה היא אלבומים נוגעים ללב ויפים כמו "מעבר להרים". ואולי, אולי אפשר להתחיל לקוות שמשינה יחזרו להיות להקה עם קמצוץ אומץ וכנות שבהחלט קיימים אצל שני חברי הלהקה הדומיננטים, בנאי ושלומי ברכה. ובכל זאת, חבל להתייחס לאלבום הזה בעיקר תחת הצל הכבד של משינה, לכן יותר משווה לתת לו את ההאזנה לה הוא ראוי. אם הוא יתפוס אתכם במצברוח מהורהר ונטול-ציניות, יש בהחלט סיכוי שהוא יעורר בכם משהו, ועל כך יש להצדיע לבנאי.

יובל בנאי – מעבר להרים, התו השמיני