כפתור ופרח

אם אביגייל רוז היא קרטיב מרענן ביום שרבי במיוחד באמצע חודש מרץ, אז אחינועם ניני היא מרק שעועית כבד במיוחד באותו יום בדיוק. זה לא שמרק שעועית הוא לא טוב לפעמים, אבל יש לו תופעות לוואי מבאסות ולרוב הוא פשוט לא-מתאים. זה לא שקרטיב מרענן הוא כליל-השלמות; הוא נמס, הוא קצת דביק, הוא לא יחקק בזיכרון שלנו, אבל לזמנו הספציפי הוא באמת בדיוק מה שהיינו צריכים.

"מלחמה יומיומית" של אביגייל רוז הוא אלבום מצוין, הבעיה היא שמיד אחרי שאומרים את המשפט הזה אמור להגיע "אבל": אבל, כמה שהוא מצוין, ואולי דווקא בגלל זה, הוא חושף כמה וכמה מהצדדים היותר בעייתיים במוסיקה הישראלית.

רוז מבססת את עצמה בלי שום-ספק כאחת מהיוצרות היותר מעניינות שיש כאן, בטח שהיא יותר מעניינת מבוגרות רימון האחרות שצצו לתוך התודעה שלנו בזמן האחרון. בבסיס ההישג נמצאות המילים המדויקות, ולא בצורה יקית אלא צנועה וישירה. גם כשהיא קצת מתחכמת לעבר הכיוונים השלומי שבניים ("אלוהים תעזור לי") זה נדמה כן וחביב וגם כשהיא חוזרת על אותן חמש-עשרה מילים פחות או יותר ("העייפות תחלוף" הנפלא) ניתן להזדהות אתה בקלות. כשהיא שרה את "התאבדויות קטנות", שכתב לא פחות ולא יותר מיהונתן גפן, השירה של רוז נדמית משולחת-רסן הרבה יותר וכך נולד לו אחד מהשירים היותר טובים באלבום. לעומת זאת, "דספינדו", שעיברתה מפורטוגזית אמה של אביגיל, המשוררת תלמה אליגון רוז, הוא הרצועה המיותרת באלבום.

את המרווח המבורך המאפשר לשים לב למילים, מספקים הלחנים הסופר-קליטים אך-לא-בנאליים של רוז, אותם הפיק יוני בלוך. ההפקה היוני-בלוכית כוללת כצפוי קלידים מצויינים, גיטרות טובות, נגינה מהוקצעת, סאונד סולידי, פה ושם עיבודים מעניינים (שוב, בעיקר "העייפות תחלוף" וגם שיר הנושא של האלבום). מן העבר השני זוהי גם הפקה צפויה מדי, שנוטה מעט לחזור על עצמה. ומן הבחינה הזו, ההפקה של בלוך מפספסת במעט את הפוטנציאל העוצמתי של השירה של רוז.

בכל מקרה, "מלחמה יומיומית" מעורר סקרנות גם לקראת המשך הקריירה של רוז וגם לקראת ההופעות החיות שלה, שבהן יהיה מעניין לבדוק בעיקר איך היא שרה בלייב. באלבום הבא שלה, יש לקוות שבמילים, בלחנים, בהפקה, בעיבודים ובעיקר גם בשירה תהיה קצת יותר תעוזה לעומת אלבום הבכורה הזה, שהוא מצוין, זורם ומלא כרימון בשירים טובים, אבל עדיין הוא הולך קצת יותר מדי על-בטוח.

ואם כבר ללכת על בטוח

אין כמו אחינועם ניני. הנעימוּת שלה, הפונה באופן תיאורטי לכל הקהלים, הקריצה שלה גם לחובבי מה שנקרא פופ למבוגרים וגם לחובבי "מוסיקת עולם" על סף הניו-אייג'יות, האיכותיות שהיא מקרינה, הקול המוכר והמלכותי - נדמה שניני הולכת ומשכללת את כל אלו עם השנים.

לכן Genes & Jeans, האלבום האחרון שלה כ"נועה", הוא סוג של מיצג אחינועם ניני אידיאלי; מי שחושב שהיא גם מתוחכמת, גם רגישה וגם חמודה, מה שמסמן אותה כמעין תו-תקן של איכות, סביר להניח שישתפך לגמרי מהאלבום הזה. מי שחושב שהיא מתישה וחסרת פואנטה ואמירה, דעתו השלילית רק תתחזק עוד יותר.

המיצג הנפוח של ניני נמשך על פני 17 קטעים המתפרשים על מעל 50 דקות. העובדה שהאלבום ברמה בינלאומית, עם הפקה מרהיבה ועיבודים מורכבים ולעתים אפילו מהפנטים, היא בהחלט מרשימה, אבל איכשהו זה לא מעניין ובטח שלא מרגש.