כתבו עליו בעיתון

על-פי הטוקבקים בידיעות לגבי שיתוף הפעולה שנרקם בין אריק איינשטיין לאורנג', נראה כי עולם התרבות הישראלי עומד בפני משבר: מחד, יש את אלו שמקוננים על נפילת אחרון הגיבורים ומרננים על כך שאיינשטיין רודף-בצע ושעכשיו באמת אפשר לרדת מהארץ. מאידך, יש את אלו שטוענים שזכותו של איינשטיין להתפרנס ומדגישים שבמדינה אחרת איינשטיין כבר היה מיליארדר. בנוסף, אותם טוקבקיסטים המגוננים על נכס צאן הברזל האנושי, מציינים שזו אינה פעם ראשונה שהוא נותן את קולו, שיריו ודמותו לטובת פירסום ושיווק גוף כלכלי כלשהו.

אם נניח לרגע (אבל באמת רק לרגע) שהנבירה בכיסו של אדם, מפורסם ככל שיהיה, היא לגיטימית, אזי עולה השאלה הבסיסית: למה לא, בעצם? למה לזמר שמהווה פחות או יותר את קולה של המדינה הזו, שהוא אחת הדמויות היחידות שעדיין יש סביבן קונצנזוס כלשהו, אסור להתפרנס בכבוד? האם המתנגדים לוקחים בחשבון שבשנים האחרונות צצו פיסות מידע שרמזו על מצבו הכלכלי הלא-מזהיר של איינשטיין, ושלאחר קריירה כה מפוארת זה אך-הוגן שיעשה כסף, והרבה ממנו? האם משטרת הצדקנות עוטה על עצמה את חליפת האנטי-קפיטליזם, או שהפעם מדובר באזעקת שווא שהוציאה מחוריהם את כל יפי-הנפש הטהרנים והקטנוניים?

עכשיו נחזור למקום בו כיסו של אדם כבודו, ונתעסק עם מה שחשוב באמת: המוסיקה. רובם המוחלט של המוסיקאים שמגיעים לציבור הרחב, קשורים כבר בקשר מסחרי כלשהו מול חברת תקליטים, יח"צנים ועוד ועוד גורמים. ה"ברית" שנכרתת בין מוסיקאי לבין גוף שהוא אמור להיות ה"פרצוף" שלו, היא לא יותר מעוד קשר מסחרי הקיים ממילא כבר ביסוד העמוק ביותר של מבנה תעשיית המוסיקה. השאלה היא, האם מהלכים כלכליים אלו משנים גם את המוסיקה עצמה, את היצירה? התשובה תהיה, בימינו: בוודאי.

תנו לו בכבוד

אינספור מוסיקאים מכוונים מלכתחילה את השירים שלהם על מנת שיהלמו איזה רינגטון במכשיר הנייד, כך שה"יוצר" ישלשל לכיסו סכומי כסף גדולים. המוסיקה משמשת כלי עבור התדמית של דמויות קרטון, שמעוצבות כך שיתאימו לקהל יעד-מסויים שמדור השיווק מקווה שיביא להם את הקופה.

איינשטיין, בניגוד לנינט, סינרגיה ואפילו עברי לידר ואביב גפן, נמצא במקום בו האפשרות שהיצירה והדמות שלו יוכתמו בשל היחסים שלו עם גוף מסחרי כלשהו, לא קיימת. איינשטיין יכול לפרסם בו זמנית שלושים דברים, ועדיין מעמדו כאחד היוצרים האהובים והמשפיעים במדינה יהיה איתן. היוצרים הצעירים, לעומת זאת, שקושרים את גורלם עם כל מיני גורמים מסחריים, לא רק שמכתימים את "יצירתם", אלא גם ככל הנראה מעוותים אותה מהיסוד בשל שיקולים מסחריים - כאלו שבאופן אידיאלי אמורים להיות רחוקים מאוד מתהליך היצירה. "אני ואתה נשנה את העולם" הוא כבר מזמן שיר דביק, חרוש ומעצבן, אבל כאלה הן רוב הקלאסיקות. זה שישתמשו בו בעוד צורה מניפולטיבית לא באמת ישנה משהו, כי הוא נכתב מתוך רצון ליצור שיר אלמותי. ולא מתוך תאוות בצע שקיוותה שיורידו אותו 100 אלף פעם.

את האש-הרושפת שטוקבקיסטים צדקנים במיוחד מפנים כלפי איינשטיין, ראוי להפנות לעבר אלו שמטרתם הכמעט יחידה היא כסף ותהילה, ולא אמנות ויצירה. אלה שעדיין לא הותירו שבב של חותם וכבר רוב מרצם מופנה לריקונו המוחלט של כיסו של הצרכן. כאלה לא חסר, אבל איינשטיין יש רק אחד, אז בואו נשמור על הכבוד שלו ונשמור את המפגן האנטי קפיטליסטי המזויף למקרים קצת יותר ראויים.