טריפ רע

"הוזה אותך מולי" הוא האלבום האחד-עשר שאייל גולן מוציא והשני שיוצא בהפקה עצמית. אם בנאדם מגיע למצב שהוא יכול להוציא כזה מוצר מושקע בהפקה עצמית, אפשר לשער שאולי הוא יעיז לזוז קצת ימינה, טיפה שמאלה, להשתנות, להתפתח, לאתגר את הקהל שלו שמונה כמה מאות-אלפי אנשים? לא, לא, לא. אייל גולן צועד במקום ותוך כדי גם דורך ומועך כל אפשרות למציאת עומק, יצירתיות, חדשנות ומשהו שמעבר לנוסחתיות-מעיקה.

אז בסדר, אולי זאת בעיה שלי שאני מחפש כאן משהו מעבר למוצר-פופולרי-בנאלי-שטחי-מספק-סחורה, אבל בלי ציפיות ותקוות איפה נהיה? את המינימום של מוצר פופ יש כאן, בדמות רמת הגימור הנוצצת לכאורה של האלבום, אבל המקצוענות הזו מסתירה את העובדה שמדובר באלבום מהונדס גנטית ברמות מעצבנות ומקוממות.

מתחיל בטוב

ההתחלה דווקא מפתיעה – "הוזה אותך מולי", שיר הנושא, פותח את האלבום ומעלה את סף-הציפייה. אין ספק שמדובר באחד מהמוצדקים שבלהיטי ארצנו, בעיקר הבית והמעבר, הרבה פחות מכך הפזמון. "את שלי, אני שלך", שמגיע מיד אחרי "הוזה אותך מולי", אמנם לא משתווה לו - אבל בזכות תפקידי כינור מעניינים הוא מתעלה מעל למילים המגוחכות ("את שלי ואני שלך, את איתי אני איתך, כמו השמש והים, לעולםםםםם"). אחר כך מגיע "מצטער", הרצועה הכי סבירה באלבום. בלאדה קלאסית שכזו, עם תזמור יפה ומנופח.

אלא שהנפילה מגיעה כבר ברצועה הרביעית: פתאום האלבום מקבל מבנה של אחד-אחד, זאת אומרת – רצועה אחת "קצבית", רצועת בלדה וכך הלאה; ללא לאות, ללא סייג, ללא התנצלות, ללא הצדקה, ללא שמץ בושה על המבנה המגוחך שמקפץ בין שיר בעל מקצב ומילים לעוסות לבין בלדה עם לחן מאוס ומילים קיטשיות. מבנה של אלבום זה דבר חשוב - כאן זה נשמע כמו סוג של בדיחה: קפיצה משיר לשיר, מסגנון לסגנון, כשכל אחד נשמע כאילו נכתב לפי נוסחה שנועדה לרצות את המאזין שמסוגל ליהנות מהנוסחתיות הריקנית והמתישה הזו.

מה נסגר

בתוך כל בליל חוסר ההשראה הזה, יש בכל זאת עוד שני רגעים חביבים - מעבר לשלושת קטעי הפתיחה: "פיצריקה", הדואט העברי-יווני של גולן עם זמר כלשהו שהשם שלו לא כתוב על העטיפה בשום-מקום, הוא קטע יחסית סביר. גם "עולם מושלם" הוא בלדה עם סאונד חמים ומיוחד, שמדגישה עד כמה ההפקה והביצועים בשאר האלבום הם חסרי מעוף. לא בטוח ששני שירים האלה מצליחים לכסות על שני רגעי השפל הגדולים: "נשבע לך כאן", שכבר השם שלו משדר עליבות וחוסר מודעות עצמית מינימאלי ("נשבע לך כאן לפני כולם, את ואני זה לעולם, אני אוהב אותך יפה שלי, בטבעת זו אקדש אותך לאישתי"), והקטע שסוגר את האלבום ומספק קצת אומצה-אומצה לפנים, "מאוהב כל הלילה", שנשמע כמו שאריות מהבויידם של טו-אנלימיטד.

אז באמת, מה אייל גולן רוצה? עוד כסף? סביר להניח שהאלבום ישיג את זה. גולן הוא אולי המקצוען מספר 1 בישראל, כשכל שיר שלו מופק לעילא ולעילא, כשמעל לכל בולט הקול המדייק והחלק שלו. אבל גם הקול הזה, מה הוא מנסה להשיג באמת, חוץ מלמכור תקליטים ולעשות כסף? ב"הוזה אותך מולי", גולן נשמע כל כך נקי ומהונדס, כל כך חסר חיוניות והתלהבות של ממש. הכל כל-כך "נכון", הכל כל כך צפוי, כל כך משעמם. שיעמום זה עוד איכשהו בסדר, אבל מבנה האלבום משדר שגולן ושות' כבר איבדו כל גבול בניסיון לחלוב את הנוסחה המנצחת שהם עלו עליה אי שם בשנות התשעים העליזות.
אין כמעט זמרים עם פאסון, קול והגשה כמו של גולן, אבל יש גבול לכל תעלול. הגבול הזה נחצה, ובגדול, באלבום הזה.

אייל גולן – "הוזה אותך מולי", ליאם הפקות